אפריל 2008


הכרתי אותו לראשונה בגיל 13. כמה שנאתי אותו אז. הוא דיבר על
בחורה שהוא רוצה לנשק ועל איזו אמת. לימים המילים האלו הפכו
לזיכרון הראשון המוחשי מהאהבה הראשונה שלי.
הוא מזכיר לי רוח פרדסים שנושאת תפילת מסגד בחמש לפנות בוקר
ישירות לחלון חדרנו מבעד לזכוכית ואדי הצינה. וכפור. כמה קר
היה אז, זה היה החורף הכי קר שאני זוכרת, אז מתחת לפוך על
המיטה הרחבה שבה הכל התחיל ונגמר, נגמר לפני שהתחיל והתחיל
הרבה בטרם עת.
הוא מזכיר לי ידיים על קלידי פסנתר, אוטובוס למרכז, את כיכר
רבין באור בוקר אפופה מאות יונים ואינסוף ריקנות. געגועים עד
כדי כאב. וכמיהה, אלוהים, כמה כמיהה הייתה שם. הוא משיב לי את
ימי הטירונות במדים הכבדים עם הגיטרה ובלב הרטוב מדמעות וגשם.
פרחים לא היו לנו, רק כוכבים.
הבדידות, המרחק, הציפייה והתקווה. האכזבה והייאוש.
את המכתבים, המילים,
השלווה.

שרק לי אף אחת לא דומה,
שאני שקט
ומים
ושיש לנו את כל הזמן שבעולם.

הוא מזכיר לי

כמה יפה להיות בזוג, להבלע באהבת אהובי, לשקוע ברכות. אושר.
   שעכשיו אני האיילה, לטבוע באפטיות, להחנק מתשוקה. סבל
                 ששוב אני לבד, בריחה, תאווה. כאב.


                        שמרוב פנטזיות אין מציאות.

הוא מדייק במילים בעוד אני עומדת ושותקת.
הוא מכיל בתוכו את כל מה שהוא אני, שזה בעצם הוא,
טווה מהרגשות שלי מילים,
פורט בי.

מנגן אותי.

מוחק את מי שהייתי.

ביטויים רבים מהטקסט כמו גם תוכנו הינם לזכותו של אביתר
בנאי.