(נכתב בהשראת הסרט "שמש נצחית בראש צלול" בבימוי מישל גונדרי,
תסריט צ'רלי קאופמן)

"מכף-רגל ועד-ראש אין-בו מתם, פצע וחבורה ומכה טריה;לא-זרו
ולא חבשו, ולא רככה בשמן" (ישעיהו א, 11- 10)

אני טיפת דם...
טסה במורד העורקים, נסחפת בין המון טיפות אחרות, חופשייה
ומשוחררת.
נמשכת בכוח אדיר אל המשאבה, אל המרכז, לב האדם. מסתחררת,
מתגלגלת, טסה באושר אל עבר המטרה הנסחפת... ופתאום, נזרקת לתוך
האין. גוש בשר מצולק, פצוע, מוגלתי. אין זה מקום המבטחים
שפיללתי לו. חברותי הטיפות מתכווצות בבהלה. ללא כל יכולת לשנות
כיוון, נסחפת לתוך פצעים פתוחים, כאבים עמומים של פצעים ישנים
וכאבים חדים של פצעים טריים. לו היה לי פה הייתי זועקת מכאב,
אולם כל מה שיכולתי לעשות הוא לרעוד וליפול בחוסר אונים אל עבר
האין, אל עבר שכבות על שכבות של חברותי הקרושות שיצרו אזור
שחור משחור, אזור אפל ושומם, ופתאום הכל סוגר עלי ואינני יכולה
לזוז כלל...

אני מתעוררת. שטופת זיעה קרה, נרעדת למרות המזגן ושמיכות הפוך,
לא מסוגלת להשלים עם הקור, לא בחורף הזה, לא לבד.
אתמול ראיתי אותו שוב. לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. זה היה
בספרית הוידיאו, שכל מה שרציתי היה לקחת איזשהו סרט מרגיע, כדי
לבלות את הערב הראשון השקט בבית מאז שאיבדתי אוו, ללא אנשים
שיעסיקו אותי וללא משימות דחופות שישכיחו ממני את אשר ארע.
קיוויתי שהסרט יספק את הבריחה הרצויה מהמחשבות שנזקקתי לה.
במקום זאת ראיתי אותו. שיער שחור, עיניים ירוקות, בדיוק כפי
שהיה לפני שבוע, כשנשק לשפתי ונצמד אל גופי העירום.
רק שהפעם הוא היה עם מישהי אחרת,בלונדינית ושופעת. הוא נצמד
אליה ושניהם צחקקו, סמוקים ומאושרים. איזה זוג חמוד, וודאי
יגידו כולם.
כאילו כל מה שהיה בינינו לפני ימים ספורים בלבד לא היה דבר,
כאילו הייתי סתם גרב ישנה שמשתמשים בה וזורקים אחרי, כי היא
כבר מלוכלכת וקרועה.
כאילו כל המילים שנאמרו, המגע והאינטימיות לא היו שווים דבר.
הכאב המוכר של שברונות לב רבים הופיע שוב, חזק יותר מבעבר,
מתעלם מכך שביני לבין שחו השיער הבוגדני היו רק ארבעה שבועות
של קשר מתעתע.
לא יכולתי לשאת את זה יותר. הלכתי לקיוסק וקניתי סיגריה.
אני שונאת סיגריות. לא אוהבת שמעשנים לידי, לא אוהבת לחזור
מבילויים מלאה ריחות עשן, ומעולם לא ראיתי מה מושך בלנשוף
רעלים מפי באופן קצוב.
אבל יש רגעים, וזה קורה לעיתים די רחוקות, שבהם אני מרגישה כל
כך קטנה וחסרת משמעות, שבהם אני מגלה שדברים שהאמנתי בהם היו
שקר, שדברים שחשבתי שהם נכונים ואמיתיים הם רק תעתוע, ובהם אני
לא יכולה לסבול את הלכלוך והשקרים שנדבקים אלי, חייבת להקיא
אותם בצורה זו או אחרת. כל ילד יודע שזה עוזר לשרוט את עורו
בעת זריקה, משום שכאב השריטה גורם לעמעום כאב הזריקה. הסיגריה
- זיהום הנכנס לגופי, לכלוך שאני מכניסה לקנה הנשימה שלי באופן
רצוני ופעיל, מחלישה את תחושת הלכלוך שאני אוצרת בנשמתי.
עישנתי את הסיגריה שלי, וניסיתי לא להתמוטט מהפצע הטרי שבקע
בליבי.

עתה, כשקמתי משנתי, הכאב רק גבר, כמו התחושה בעת חולי לאחר
שפגה השפעתו של משכך הכאבים. איני מסוגלת לסבול את הריקנות
הזו, חשבתי. את התחושה המשפילה שמישהו ניצל אותי כך, לקח את כל
מה שנתתי לו ומאס בי והותיר אותי ככה בעוד הוא מצחקק עם נערה
חדשה באין מפריע...  מכת חרב מהירה אחרי ארבעה שבועות שהוכיחה
לי אחת ולתמיד שאהבה אינה כמו בספרים, שאהבה היא הרבה מאוד
העמדת פנים.
לפני חמישה שבועות, לפני שפגשתי אותו, אז הכל היה טוב יותר...
ולפתע ידעתי מה עלי לעשות.
בנחישות נכנסתי למחשב, הרצתי את השאילתא המבוקשת בגוגל, ומצאתי
את מבוקשי.

"התהליך שאת מבקשת לעשותו הוא אפשרי, אולם לא קל", אמר הרופא
הקירח בחלוק הלבן בחדר הריק אליו נכנסתי שלושה שבועות לאחר
מכן. "נפש האדם היא מורכבת ביותר, וכל שינוי בה עלול לגרום
לנזק בטווח הארוך. את צריכה להיות בטוחה שזה מה שאת רוצה, כי
מהרגע שפותחים בטיפול - אין ממנו דרך חזרה".
"אני בטוחה בזאת," אישרתי. "לפני שהבחור הזה נכנס אל חיי,
הרגשתי שאני מסוגלת לשלוט בהם. בשבועות שחלפו מאז שזה קרה קשה
לי לתפקד כרגיל, ואני מרגישה לא בנוח ליד אנשים. אני חייבת
להחזיר את המצב לקדמותו על מנת להמשיך את חיי כרגיל".
הרופא נעץ בי מבט חודר. "אני אהיה חייב לשאול אותך על הסיבות
לתהליך. כפי שסיפרת לנו, נפגעת לא פעם ולא פעמיים על ידי גברים
רבים שניהלת איתם מערכות יחסים של חודשים והם שברו את ליבך.
במקרה הזה מדובר על בחור ששכבת איתו אחרי שבוע, והוא נפרד ממך
אחרי פחות מחודש. זהו מקרה נפוץ בחברה שלנו - גברים רבים נוטים
להעלם אחרי שלכאורה קיבלו את מה שהם רצו".
"זה פחות הקשר שלי אל הבחור," הודיתי. "זה יותר מה שהוא גרם לי
להבין. תבין, אני בחורה מאוד רגישה, שמטרתה העיקרית בחיים היא
למצוא אהבה אמיתית, אהבה כנה, סוחפת, כמו זו הקיימת בספרים.
תמיד חשבתי שבנים שמחפשים אתגר מגעילים אותי, ומעולם לא ידעתי
איך 'להחזיק' בחור, או איך לשחק אותה קשה להשגה. כשרציתי מישהו
הראיתי את זה, נקודה. לכן כל כך הרבה גברים נפרדו ממני. אבל
איכשהו האמנתי שאם זה ייראה זה מההתחלה, אם זה יהיה משהו שיהיה
כל כך חזק עד שהוא ייסחוף את שנינו, אוכל להיות אמיתית ולמצוא
את מה שאני רוצה בלי אסטרטגיות או הצגות. עם הבחור הזה,
לראשונה מזה שנים נתתי לעצמי להיסחף עם הרגשות שלי, כי הוא נתן
לי את הרושם שרגשותיו זהים - לכן גם ההתעלסות הגיעה כה מהר.
ותוך שבוע הוא פשוט מאס בי - מלרדוף אחרי בתשוקה עצומה
והתלהבות מסחררת הוא הגיע למצב שהוא לא מסוגל אפילו לחבק אותי.
אם התלהבות כה עצומה פגה כה מהר, ניתן להסיק מזה שאחד משני
הבאים נכון: או שאיני בן אדם שניתן לאהוב אותו, או שאהבה מהסוג
שאני מעוניינת בה לא קיימת בכלל - אלא רק משחק של אינטרסים או
אשליות שלעיתים מגיע למצב יציב בדמות מערכת יחסים יציבה. בכל
מקרה, איני מסוגלת להמשיך לתפקד כרגיל אם אף אחת מהעובדות
הללו".
"מה שאת למעשה אומרת, " הטעים הרופא. "הוא שאת מעדיפה לחיות
בבורות. זכרי, זה שתשכחי את אשר ארע לך לא ישנה את המציאות".
"נכון, " אמרתי. "אבל לפחות עדיין יהיה לי תקווה. וכשיש תקווה,
יש סיכוי שאמצא מתישהו פתרון לבעיה. כל עוד אני מיואשת ומתקשה
להמשיך בחיי לא אצליח לעשות דבר בנוגע לזה".
הוא הביט בי ארוכות. ידעתי שאשר אגיד לא ישנה. זה היה מסוג
המרפאות הפרטיות הללו, שבהם המילה האחרונה בהחלטה האם וכיצד
לבצע את הטיפול תלויה בכסף שתשלשל לכיסם של רופאים.
"טוב ויפה, " הוא אמר לבסוף. "אני רק רוצה להזכיר לך שוב שנפש
האדם מורכבת עד מאוד. אם תסלקי גורם שגרם לך לתחושות לא
נעימות, או טראומות, הוא עלול לצוץ במקומות אחרים, במקומות שלא
ציפית להם. עקבנו בסתר אחר כמה מהמטופלים שסיימו את התהליך,
וגילינו שאחד מתוצאות הלוואי שלו הוא זיכרונות כוזבים  הנשתלים
במוחו של האדם".
חזרתי ואמרתי שאני מודעת היטב להשלכות, והתחלנו לדבר על הצדדים
המעשיים והרשמיים של הטיפול.

 

שכבתי במיטה בביתי, רופאים טורחים מעלי, צינורות רבים מחוברים
לראשי. אחד מהרופאים הצמיד לאפי תחבושת עם ריח מתקתק. החדר
היטשטש ופתאום החשיך הכל...


הוא הסתכל עלי, פניו אטומות ואדישות, לא יודע מה להגיד. פני
האדימו מכעס. לא האמנתי שזה קרה לי שוב. זכרתי את כל המילים
שאמר, ההבטחות לקשר ארוך טווח, הרצון הדוחק שלו ללכת מהר יותר
בקשר. אבל זהו, הוא השיג את האתגר שלו, אני כנראה לא מספיק
מיוחדת בשביל ללכת הלאה, רק בשביל זיון חפוז...
"אני מצטער," הוא אמר. "לא הייתי צריך להתקדם כל כך מהר. פשוט
מיציתי את זה, ואני כבר לא מתלהב מזה יותר. עם החברה הבאה שלי
זה לא יקרה".
ובאותו רגע שנאתי אותו, יותר ממה ששנאתי אי פעם מישהו בחיי.
הסתכלתי על פניו הרכרוכיות והילדותיות, על חוסר הביטחון הגברי
שלו, על האדישות הדוחה שלו ורציתי להכות אותו, להכות אותו חזק,
שיכאב לו כמוני. מה שחשבתי שהיה אהבה ממבט ראשון היה שקר מגעיל
ומלוכלך. נזכרתי בו נוגע בגופי בלהט ומסתכל עלי במבט מאוהב,
בכמה שהוא איום ונורא במיטה ועדיין סבלתי את זה כי הרגשתי
משהו, ועתה לו נותר דבר, רק גוף משומש...
ופתאום הוא נעלם, ונותרתי לבד בחדרי, ולא הבנתי למה אני בוכה,
למה אני מרגישה כל כך רע...

שכבתי לצידו במיטה, מביטה באושר על גופו העירום. כל כך כיף לא
לישון לבד, שמישהו מחבק אותי, מישהו שגם משקיע בי ומתלהב ממני
ומצחיק אותי... התכרבלתי על גופו, לא רוצה לקום לעולם....
ולפתע חשתי דקירה איומה בליבי. משהו אמר לי שאני צריכה  להתרחק
מהבחור הזה, שזה ייגמר ברע, אבל מה זו התחושה הזו? האם זו
אינטואיציה? אין לי הרי שום סיבה לחשוב כך. טוב, חוץ מהסקס
הגרוע אבל סקס זה לא הכל ובטח ישתפר.
מה זו התחושה הזו? בד"כ לתחושות שלי יש סיבה... עצמתי את עיני
ופקחתי אותן והייתי לבד במיטתי. מה היה החלום הזה? חשבתי.
חלמתי כי היה כאן מישהו ששכב לצידי וחיבק אותי וזה היה כל כך
מוחשי עד שיכולתי להרגיש אותו, אך זה היה שוב רק חלום...

דייט ראשון, בנמל תל אביב. הוא ואני מסתגרים במכונית של אבא
שלו עד  בלילה, מתנשקים בלהט, רוצים להרגיש זה את זו כמה
שיותר. עצמתי עיניים והתמכרתי אליו. כל כך התגעגעתי לתחושה
הזו, חשבתי. להיסחף ככה, להמשך ככה למישהו בלי לפחד ובלי לעצור
את עצמי. כמה זמן זה לא קרה לי... זה מרגיש כל כך נכון... הוא
התרחק ממני קמעה. "את כל כך יפה," הוא לחש לתוך שערי ואחז
בגופי חזק חזק, כדי שלא ניפול...
אני לבד במכונית נטושה בנמל תל אביב, מבהולת ונעולה. איך הגעתי
לכאן? איך אני יוצאת? שתיתי יותר מדי הלילה במסיבה כלשהי???
ופתאום הכל נעלם ונסחפתי בענן עשן אפור שהתמר אל על...

פקחתי את עיני. ראשי כואב ומרגיש כאילו חדרו אליו עשרות מחטים.
זה הכל בגלל המסיבה אתמול. שתיתי יותר מדי. למעשה, אני זוכרת
אותה רק במעורפל. לכן כנראה אני מרגישה מוזר כל כך. שישי
בבוקר, חשבתי והתמתחתי. זמן להירגע קצת. היה לי שבוע ארוך
וקשה. אולי אני אקח איזה סרט, אני הרי אוהבת לקחת סרטים לבד,
זמן איכות עם עצמי.
התלבשתי והלכתי לספריית וידיאו. בדרך נתקלתי בזוג הולך יד ביד.
בחורה בלונדינית ובחור עם שער שחור ועיניים ירוקות. הסתכלתי
עליהם בקנאה. איזה זוג חמוד, חשבתי. כמה אני רוצה חבר כבר.
והבחור הזה חמוד, יש לה מזל. מצד שני, הוא נראה קצת ילדותי
כזה, מסוג הבנים שיהיו ממש גרועים במיטה. גיחכתי ביני לבין
עצמי והמשכתי בדרכי. פתאום נזכרתי שנגמרו לי הסיגריות, ועצרתי
בקיוסק לקנות שלוש חבילות, שיהיה לי לכל הסופ"ש. לא יאומן,
חשבתי. לא משנה מה ניסיתי, מסטיקים, טיפולים, וכו', ואני עדיין
לא מצליחה להיגמל מהחרא הזה. מאז כיתה ט' אני מעשנת קופסא וחצי
ביום ובטח זה מקצר לי את החיים בכמה שנים. לא נורא, חשבתי,
בעודי גומעת כבר את הסיגריה הראשונה. מחר אני אחשוב כבר איך
להפסיק...