גופי ואני
מאת: רבקה ירון    ©        

1.

גופי לא מדבר אתי.

כיום הוא מדבר שפה בלתי מוכרת.
רופאים מומחים מבינים,
מהם אני שומעת מה שלומו -
בעצם, מה שלומי -
מה שלום עיני, גבי,
מה עם רגלי, ידי.
מציגים לי צילומי לבן-שחור -
ויש תרגום סימולטאני:
כן, אלה עצמותי, וכאן שדה הראייה שלי.

איני זוכרת. האם רבנו?
כי יש ניכור, וריחוק. אולי  
לא נעניתי לצרכיו, כאילו
לא ראיתי את הנולד.
נכון, לא ראיתיו. עובדה: רק
פה בצילומים האלה הכרתיו.
ובלעדי. אני לא-שם.

טיפשה. לחשוב כי גוף ונפש
(הבעיה הפסיכו-פיזית)  
יידונו במישור המטפיזי
(כמו דיון אצל פרופסור ליבוביץ):
הלא ברור מעל לכל ספק
כי גופי ואני
יחדיו אנו כאן.

אז מה יהא עלי אם הרגליים
האלו, או העיניים
האלו, לא יזכרו את ההליכה, את פני-כולנו
שבזיכרוני
          אין לי מושג.
הימצאו מחסה ריחות, קולות, תמונות, מישוש, גישוש
בפתח הבקרים, בשערי כניסה אלינו
          אין לי מושג.

ומה יהיה, ומה יקרה אם כך-פתאום
ממש
לא אבין עוד שפת מומחים
בלי קשר בין גופי לבין אני.