ב'.
"תסגרי כבר את השקית, מטומטמת!" מאור צורח עליי מאחור. הקצוות
קצרים מדי ולא נתפסים לי, והדם המלוכלך מטפטף לי על הידיים
והבגדים.
"יו, איזו סתומה!" אני שומעת את חן מסנן למאור. "בשביל מה
הבאנו אותה בכלל? היא תהרוס לנו הכל!"
"עזוב, אין מה לעשות עכשיו, תשמור בינתיים שאף אחד לא יבוא".
הספר הישן מונח לפניי על הבטונדה ואני משתדלת מאוד שהדם לא
יטפטף עליו. בינתיים את המחיר משלמת חצאית הצמר שריקי נתנה לי
במתנה ביום ההולדת שלי במעון. לא מבינה למה לבשתי אותה היום
בכלל.
"נו, כמה זמן?" מאור צועק.
"שניה, אני תכף מסיימת," אני אומרת בשקט. הסירחון מהשקית נוראי
וקשה לי לנשום.
עוד שני פסוקים. עוד שני פסוקים והסיוט הזה נגמר. אני לוחשת
אותם בשקט בעיניים עצומות כשהאישונים מופנים כלפי מעלה. אותם
אני כבר זוכרת בעל-פה מאז העילוי הראשון, אחרי שאמא של אלקיים
נפטרה. הם אמרו שאסור לבנות לעשות את זה, אבל הייתי חייבת,
אחרי ששמעתי את הפסוקים האלו.
"סיימתי."
מאחוריי מאור מבקש מחן להביא לו את הבקבוק. הדבר הבא שאני
מרגישה זה את זרם המים הקרים ניתז עליי מלמעלה.

ג'.
"הודיה! הודיה! הודיה, למה את לא עונה?"
אני פוקחת את העיניים לאט, ומייד סוגרת שוב. קרני השמש שפורצות
מבעד לחלון מסנוורות אותי, והראש שלי מתחיל לכאוב.
"הודיה, תפקחי את העיניים וקומי מייד! שכחת שיש לך תורנות
ניקיון במדרשה בעשר? את רוצה שברוך יתעצבן? הוא כבר מספיק כועס
עלייך אחרי שלא עזרת לעליזה לפתוח את חדר האוכל לפני שבועיים.
הודיה! קדימה!"
"ריקי, אני לא מרגישה טוב..."
"בלי תירוצים! זאת אשמתך שלך שהסתובבת אתמול עד אחת עשרה בלילה
עם הבנים, זה גם ככה ממש לא מוצא חן בעיניי ש...הודיה!"
פתאום משתרר שקט מוזר. אני שומעת את כל הקולות סביבי בצורה
עמומה והמראות מתגלים בפניי מטושטשים. אוסף כתמים שמהווה את
ריקי נע במהירות ברחבי החדר, זה נראה כאילו שהיא מרימה חפצים
ומניחה אותם, יוצאת ונכנסת לחדר, שלפתע מתמלא בעוד חבורות
כתמים שנעות בעצבנות, מתקרבות אליי ומתרחקות. אני מרגישה יד על
המצח שלי, עוד אחת פוקחת לי לרווחה את העין ועוד פרץ אור חזק
מסנוור אותי, הקולות ברקע מתגברים, עולים זה על גבי זה, ואז
מישהו מרים אותי - אני מרגישה ולא מרגישה - וזה כמעט כמו לרחף
באוויר, ברגליים וידיים שמוטות, ומשהו צמיגי נוזל לי מהעיניים.
אני מביטה סביב, מאמצת את כל שרירי פניי, ומצליחה לזהות תווי
פנים של מאור וחן, הם נראים מבוהלים, ריקי עומדת מולם ומנופפת
בידיים, נדמה לי שהיא צועקת, ברוך יוצא מאחד החדרים במהירות
ומושך את שניהם פנימה, ואני מנסה לקלוט חלקי משפטים, מילים
בודדות, משהו - "...הכרוכה...", "...בקבר של מלי...", "...דופק
מואץ...", "...יוצא משם זהב טהור...".
"הריסים שלי כבדים, ריקי," אני ממלמלת, כמו לעצמי, אבל ריקי
מגיעה, יש לה משהו לבן ביד, היא מבקשת ממני לעצום את העיניים,
ומעבירה תנועת ניגוב מהירה על קצה עפעפיי. כשאני פוקחת את
העיניים, הדבר הלבן בידיים של ריקי מנצנץ ומבריק. והוא כבר לא
לבן.

א'.
הספר נמצא על אחד המדפים העליונים. קשה לי להגיע אליו, וגרם
המדרגות הקטן נמצא אצל משולם בנגריה, והיא נעולה עכשיו.
"תעשה לי סולם גנבים?" אני מחייכת אל מאור.
"את לא פוחדת שהוא יציץ לך מתחת לחצאית?" חן צוחק.
"סתום, מפגר," אומר לו מאור, ומשלב את אצבעותיו. "עלי".
אני מניחה כף רגל הססנית, אבל הידיים של מאור יציבות. הראש שלי
עובר את הדסקית עם הכיתוב המחוק שמוצמדת למדף, והספר מולי. אני
מושיטה יד, לוקחת אותו, וקופצת למטה.
"תביאי," חן מושך לי את הספר מהיד. "בואנה, מאור, איזה ספר
ישן! מה זה בכלל כרוכה?"
"תגיד, חן, קורה לפעמים שאתה לא מדבר כמו חתיכת אינפנטיל?"
אני מחייכת. מאור משפיט יפה את חן. הוא משפיט גם אותי, אבל
אני, לעומתו, מודעת.
"תפתחו בעמוד עשרים," אני אומרת, ומתיישבת על הרצפה. מאור חוטף
את הספר מחן, ומניח אותו מולי.
"תפתחי את".
אני מושכת בכתפיי, ופותחת. בראש העמוד איור של משולש מוקף
בעיגול, וכמו קרניים פורצות ממנו. מתחתיו כתוב באותיות גדולות-
"ששת ירחים- פרקי עילוי".
"למה ששת ירחים?" שואל חן.
"ירחים במובן של חודשים," אני לוחשת, "צריך לחכות חצי שנה אחרי
המוות לפני שעושים את זה".
"מה? אז למה אנחנו עושים את זה עכשיו?"
"חן, אולי תסתום כבר?" מאור מתפרץ. "לך תעשה משהו מועיל ותביא
בינתיים את אתי החפירה מהמחסן," ופונה אליי, "את צריכה עוד
משהו?"
"הממ," אני מגמגמת, "אולי שקית. תגיד... מאור... אתה בטוח שאתה
רוצה לעשות את זה? כאילו, עכשיו? לא עדיף לחכות קצת?"
"וואי, הודיה, אל תתחילי איתי גם כן. אני יכול לעשות את זה גם
בלעדייך אם לא מתאים לך".
"לא! זאת אומרת... לא... זה בסדר, אני אעזור לך עם זה. הכל
יהיה בסדר".
"בטוח".