"לא היו יכולים לדחות את המלחמה בכמה חודשים?" רטן כפיר
בבדיחות בפני חברו איציק.  תאריך הגיוס של כפיר ואיציק יחול
בעוד חודשיים. עוד מילדות הם החברים הכי טובים, וכשהתקרב מועד
הגיוס עשו את כל המאמצים להתגייס יחד ולשרת יחד בחיל השריון.
כפיר רצה להיות שריונר כמו אביו.
המלחמה בגבול הצפון נפתחה בעקבות תקרית ירי, ישראל הגיבה
בתקיפה אווירית ואט אט התקרית  התפתחה לכדי קרבות שבהם לקחו
חלק חיל רגלים וטנקים.  אביו של כפיר גויס ביום השלישי ללחימה.

אימו של כפיר הייתה מודאגת מאוד כל אותה תקופה והרבתה לבכות,
אך כפיר היה מלא גאווה באביו. "אם אני עדיין לא יכול ליטול חלק
בקרב הזה, לפחות יש לי נציג מכובד שם," התבדח עם חבריו.
הימים חלפו באיטיות ממוטטת ואימו של כפיר הייתה צמודה לרדיו
ולטלוויזיה ושמעה את הדיווחים הבלתי פוסקים על נפגעים מקרב
כוחותינו. לעיתים אחזה בה בהלה של ממש וכפיר שהיה טרוד בסיום
הבגרויות השתדל להקדיש זמן להיות בחברתה כדי להרגיעה.
גם איציק, חברו של כפיר, שהה הרבה בבית המשפחה ועשה כמיטב
יכולתו לחזק את רוחם, כפי שתמיד נהג בעתות של מצוקה.
כפיר זכר כיצד כשהיה קטן היה מצפה בקוצר רוח לאביו שישוב הביתה
מן המילואים, וכיצד כששב לבסוף היה מביט באביו בעיניים נוצצות
ומקשיב לסיפוריו בהתלהבות כאילו היה הוא עצמו חלק מהתסריט
הסוער.  
כשבועיים לאחר פרוץ הקרבות, בישרו בחדשות שהצדדים הגיעו להסכם
הפסקת אש בחסות האו"ם.
כפיר המתין באותה ציפייה דרוכה לשובו של אביו. הוא השתוקק
לשמוע על הלחימה,  מעשי הגבורה ועל השמדתן של יחידות האויב.
אולם אביו שב הביתה וארשת פניו הייתה רצינית. כפיר קידם את
פניו בחיוך מוגזם ובאקט של גבריות הוא לחץ את ידו ובידו
השמאלית טפח על שכמו ואמר: "נו אבא, מה העניינים, כיסחת אותם?"
אביו פנה ממנו והתיישב מבלי לומר מילה.
אימו של כפיר נתלתה על צווארו ובכתה והוא ליטף את ראשה ולא
הוציא הגה מפיו.
כל ניסיון של כפיר לדובב את אביו עלה בתוהו ועד מהרה השתיקה
המעיקה חבקה את כולם. כפיר חש אכזבה כאשר אביו קם כשפניו עדיין
חתומות, לקח בגדים ונכנס להתקלח.
כל אותו הזמן סקר כפיר בעיניו את אביו שנע הלוך ושוב בין כתלי
הבית כאחוז תזזית, ספק רודף אחרי דבר מה נסתר ממנו, ספק בורח
מפני מחשבה מטריפת דעת.
אביו שהרבה להתבדח ולבלות עם בני המשפחה, היה עתה אחר. כאשר
התעייף מן ההליכה הקדחתנית הוא התיישב ונשאר עטוף בשתיקתו עד
הלילה.
"מה קורה עם אבא?" לחש כפיר בדאגה לאימו. "תניח לו," אמרה אימו
בטון רציני. "הוא איבד חברים."
"זה באמת עצוב," אמר כפיר, "אבל תודה לאל שהוא חזר בריא ושלם.
"זו סיבה להתעלם מהמשפחה שלו?" הוסיף בהתרסה.
בלילה חלם כפיר חלום. ובחלומו הוא יושב עם אביו בבסיס. ובעוד
שהם יושבים יחדיו, אב ובן, הוא מביט באביו, והנה אביו עטוי
שריון. והוא מנסה לדבר לאביו, אך אין קול ואין עונה. הוא מרים
את קולו, כמעט זועק, ובתוך שהכעס שוטף אותו הוא מנסה לנגח
ולפרוץ את השריון שחוצץ ביניהם, אך לשווא.

הימים חלפו במהירות וכעבור זמן מה נדמה היה שהשגרה שבה על כנה.

בביתו של כפיר ההכנות לקראת הטירונות היו בעיצומן והוריו היו
נרגשים. "אתה קולט שסיימנו תיכון ובקרוב נהיה חיילים בשריון? "
אמר איציק בהתלהבות לא מוסתרת לכפיר יום לפני תחילת הטירונות.
שניהם ישבו על הדשא שהיה עדיין רענן מטל הבוקר.
הם העלו זיכרונות מהעבר כשפניהם אל השמים ועיניהם מסונוורות
מהשמש, משל הזיכרונות לא היו אלא פיסה קטנה מהחיים שהיו. עתה
הם ראו את עצמם אחרת וחלמו על העתיד, עטויי שריון דמיוני של
בגרות אמיתית ונכונות לכל, אולם בתוך תוכם הם היו אותם ילדים
המנסים להיאחז לכמה רגעים בודדים בעבר.

הטירונות בשריון הייתה מפרכת יותר ממה שכפיר ואיציק ציפו.  על
אף שהיה כבר אמצע  נובמבר השמש צרבה בחזקה מעל לראשיהם והפכה
את האימונים בטנק לבלתי נסבלים, אך הם חיזקו אחד את השני.
בשבתות כפיר ואיציק הרבו לספר על החוויות וה"צחוקים" שהיו להם
במהלך ימי האימונים. בתום הטירונות הם הוצבו ביחידת שריון
בדרום. כפיר ואיציק נשארו יחד באותה היחידה ואף צוותו באותו
הטנק.
היה זה בוקר סגרירי כשהם ישבו בחדר האוכל, והמ"פ נכנס כשכל
המבטים מופנים אליו והודיע: "אני מבקש שאחרי הארוחה כל היחידה
תתייצב אצלי בחדר."
כשהתייצבו בחדרו, סיפר להם המ"פ שישנן התראות ממוקדות על חדירת
מחבלים לאזור.  הוא הורה להם לא להתרחק מהטנקים ולשמור על
ערנות .
"סוף סוף קצת אקשן, " קרא כפיר וניכר היה שרוח הלחימה החלה
לפעם בו, "כבר חודשים אנחנו מתייבשים פה."
הם  מיקמו את הטנק לעבר המקום שממנו היה משוער שיגיעו המפגעים,
התרחקו משאר חברי הצוות והתיישבו במרחק מה על תלולית, כדי
להשקיף על הנעשה סביב. הזמן עבר בעצלתיים, הם שוחחו ביניהם
ומדי פעם איציק הביט סביב במשקפת.
לאחר מספר שעות, כפיר חש שתנומה נופלת עליו וחלץ את נעליו,
ובאותה שנייה הוא שמע את איציק צועק "אני רואה תנועות חשודות,"
כשהוא מביט דרך המשקפת. וכהרף עין איציק שמט את המשקפת מידיו
וזינק לעבר הטנק.
כפיר ניסה לנעול במהירות את נעליו כשהוא רואה את איציק מכוון
את התותח לעבר המחבלים ולפתע הוא שמע שריקה איומה והבחין בטיל
המפלח את האוויר לעבר הטנק שלהם. מתוך הרעש הנורא הוא שמע את
עצמו צורח "א-י-צ-י-ק ! "- ואז הוא ראה איך שהטיל פוגע בצריח
הטנק.
לרגע אחד הוא נשאר מאובן ומיד התעשת וזינק לעבר הטנק. הוא טיפס
לעבר פתח הצריח, הביט בפנים והתמונה שראה הכתה בו. מה שראו
עיניו לא השאיר כל תקווה . הוא ירד במהירות ואז נפל על הקרקע.
"הסתערו לעבר המחבלים!" הוא שמע את קריאתו של המ"פ לעבר שני
הטנקים הנותרים. כפיר נשאר כך, שכוב על הקרקע כשפניו אל תקרת
הטנק האפופה בעשן הסמיך ועיניו חשכו, כאילו בלי איציק הוא אינו
מסוגל לתפקד.

למחרת, בלוויה, עמד כפיר והתייפח יחד עם שאר חבריו ליחידה. הוא
שמע את המ"פ מספיד את איציק, אך לא קלט את אשר נאמר.
מאוחר יותר בביתו של איציק, הוא התיישב בפינת החדר, שותק ומביט
ברצפה. חלק מחבריו דיברו, הם סיפרו להורים על מסירותו של איציק
לחבריו, ועל היותו הרוח החיה בחבורה.  כפיר רצה לספר להם  על
ערנותו של איציק, וכיצד הוא היה הראשון להסתער לעבר המחבלים.
הוא רצה להגיד להם שהוא לא האמין לאותה תמונה שראה, ושגם היום,
ברגע הזה ממש, הוא לא יכול לשאת אותה. הרבה דברים רצה לומר על
איציק, אך המילים נעתקו מפיו. בכל פעם שהוא ניסה לומר משהו חש
מחנק בגרונו והוא נכנע לתחושת המועקה שעטפה אותו והמשיך לשבת
מבלי לומר מילה.
בלילה כפיר נכנס לביתו והוריו קיבלו אותו בבכי של סערת רגשות.
"תודה לאל שלא נפגעת, תודה לאל..." הם שאלו שאלות רבות וכפיר,
שמילותיו נדחקו בתוכו ולא הצליחו לפרוץ החוצה, נחנק והביט לעבר
הוריו בתחינה, כמבקש סיוע. ואז אביו ניגש אליו, עטף אותו
בזרועותיו, ליטף את ראשו ולחש "זה בסדר, בן, זה בסדר, אני
מבין," ושניהם התייפחו חרישית.