חי נפשי כי נמהר הייתי בדרכי.

השעה היתה מאוחרת ונתעכבתי בהלכתי אל אותה פגישה גורלית, אליה
נזדעקה רוחי.
נאבדתי אל המון האנשים ברחוב, נעלם לרגעים מדודים בין הגופים
שוקקי החיים סביבי.
לפתע נדחקתי, כאילו בעל-כורחי, אל תוך אחד מבתי הקפה המזדמנים,
המיטיבים לאפיין עיר ארעית שכזאת.
אך לא לשווא, שכן ראשי היה המום עקב יקיצתי שלא מכבר משינה
עמוקה ותשישות יגעה דבקה בקצוות תודעתי.
נאלצתי לדחוק גופי אל תא השירותים המחניק כדי להפוך חולצתי על
פניה לצידה התקני.  
במבט לאה אל המראה הבחנתי כי שערי פרוע והעברתי ברפיון יד
רטובה על רעמתי.
חטפתי את כוס הקפה הרותח ללא משים בעוד נפשי מוליכני בחופזה אל
דלת היציאה.
והרי נמהר הייתי, וזמני הולך ואוזל.
לרגע קט נחרדתי במקצת מן הרחוב הסואן, שכן זה נתגלה לעיניי
כרוחש לי רעות.
כמו-כן, נוספה בראשי מחשבה כי עליי להתחמם במקצת לפני שאמשיך
בדרכי אל הרחוב הקר.
התיישבתי ושתיתי בגפי את כוס הקפה החם.
גם כאשר שילח בי שעון הקיר את תקתוקיו במלוא משקלם, לא זע גופי
מעמדתו אלא נותרתי קופא במקומי כפסל עופרת, עד אשר הושלך זה
לבסוף בידי נפשי אל הרחוב הרועש, המתגרה בי בעלטתו המאוחרת.

בעוד נישאות רגליי כבידיי כוח עליון הבחנתי באדם הכפוף בקצה
הרחוב, המתייסר בבדידות המצויה בשולי חיינו, וביקשתי לנדב לו
נדבה.
חיוכו חסר השיניים היטיב עם רוחי,  ונדמה היה לי כי אכן חסד
כלשהו ביצעתי.
לפתע, נתקפתי רצון עז להגדיל ולעשות בחסד זה.
נתקפלו רגליי תחת ראשי ונתיישב גופי ליד האומלל, ובוהק זמני
היקר מפז מאירו בלילה אפלולי שכזה, בזמן חשוך שכזה.
בראותו את הטובה אשר מבקש אני כלפיו, שילח בשנית אדם זה את
חיוכו אליי.
ואבוי לי וחיי נפשי, כי אותו החיוך היה עתה מלא בשיניי זאב
חדות וארוכות, המוכנות לחתוך דרך כל בשר הנקרא לדרכן.
בעוד שאגות מפי אותו המסכן מפלחות במצלולי קינה גדושת צער את
שמי הלילה חסרות חסד הסער נתרחקתי מן פורענות זו ברגליי
הכבדות, והבטון תחתן רך לפתע כחול המדבר.

הרהרתי כדרכי בריקנותה של תקופה זו ועמדתי על טיב עולמנו.
לפתע נתתי דעתי כי ללא משים נעצרו רגליי במקומן תחת עומס משקל
מחשבותיי, אם כי לרגע קט בלבד.
נזכרה נפשי כי גם במצב בו מתנדנד הלב כתלוי חוט דק מעל התהום
אין הזמן עוצר לכתו, והרי ידעתי כי לא מעט זמן חלף מאז מועד
אותה פגישה עתירת חשיבות.
לפתע, נתחלפו זעקות רוחי בצלצולים, או שכך דמיתי.
אך לא מרוחי בקע אותו הרעש,אשר גלי-גלים צרם באוזניי.
היו אלה פעמוני האזהרה, המצטלצלים כתעתוע בקולות ההתראה.
נעצרתי אל מול נחיל המון הרחוב האדיש, טומן אזניי המזדעזעות
בכפיי, ותהיתי כיצד הן בלבד נחרשות לשמע הצליל המחריד.
נאלץ גופי להניס עצמו ממצוקתו, ומצאתי עצמי נדחק מן דרך הישר,
עוקף נחפז בלכת רגליי בשבילים צידיים אפלים בכיווני לעבר יעדי
הנכסף.

שיממון הסמטאות הזנוחות היטיב לבטא בעיניי את אופיה של שעתינו
זו.  
לבדי התהלכתי תחת חשכת השעה הלילית בעוד נשאוני רגליי, מהורהר
ונרגש, על פני משעולי העיר, עלומים וסתומים.
החיים סביבי, שוקקים ותוססים מלפני שעה קלה, או שכך נדמה,
נתנדפו מעל הבטון והעפר כעשן אשר נכבתה במפתיע האש תחתיו
ונתכלה עפרה.
לפתע,ללא כל סימן מקדים, החל ירח חלוש להגיח בעצלתיים מבעד
לענני הלילה השחורים.
פלחי אורו,אשר חמקו מבין הנקבים בשלל צורות מגושמות, עיטרו
בעמימות את החושך הבלתי נמנע בכתמי אור ארעיים ונתפסו בעיניי
כמטיפי תקווה כושלים.
לפתע, בדתה רוחי כי נאספות עלומות האור הדקות יחדיו, כאילו
הוטו בכוח זרועו של יציר נשגב כלשהו, שאינו נישא ברוחות
עולמינו שלנו ונשמר בחכמתו מלהטיל מבטו אליו כבדרך-כלל.
אך אבוי לי, כי דמותה של מושא פגישתי הנתעכבת עלה כשובל כוכב
נופל בשמי הלילה, ולפתע נתמלא ליבי שלהבות-שלהבות בלהבת אהבה.
הלמו כאחד ראשי וליבי בתוככי והודיתי, ספק ביני לבין עצמי ספק
בפני דבר-מה גדול יותר, כי מאחר אני עד מאוד.

בעוד מחיש אני את צעדיי אל פנים העלטה, הבחנתי בחתולים שחורים
רבים המתגודדים סביבי, מקיפים גופי ונפשי בלכתם ומלווים ביללות
תוגה את דרכי כתזמורת לוויה.
נבהלה נפשי עד מאוד, שכן אצר מחזה זה בעיניי רוחי נבואות
שחורות, ההולכות וקרבות להתרחש תוך מרוצת הימים אלינו.
והנה,נאבק באימת הפלצות שאחזני ומנער אותה תחתיי, נאחז בנשימות
עצורות בחזי, אבוד בשעת לילה מאוחרת עד אין-קץ, ניצבתי
סוף-כל-סוף אל מול גן שחור, עלום ועזוב.
מקום המפגש נראה בעיניי מוכות הטרדות כמחזה תעתועים ותו לא.

הניעוני רגליי בצעדים מדודים ובוטחים אל בין העצים הקמלים בעוד
נאבקת נפשי באלפי אילו ואילו שאלות הנידפות בחשכת הלילה
העוטפת-כל מסביבי.
אף לא אור פנס רחוב בודד היטיב להאיר בחסדו את העלטה אותה
ביקשה נפשי לפזר, ונתחמק אף הסער הארור בהיחבאו אל פנים האפילה
האופפת כבדרכה עולם זה, מסרב להישיר מבטו מוג-הלב אל מעללי
האדם תחתיו.
ספסל מוכה צינה התנוסס גלמוד בלב הגן הנובל, הגוסס לאטו, כך
ידעתי עתה, הריק והעזוב.
צרבתי תמונה זו בנפשי וידעתי כי לא אדע עוד אהבה.
הפניתי גבי באחת אל הפרחים המתים ופסעתי בצעדים קלים על מדרכות
האבן היציבות והבוטחות.

סרתי אל ביתי, במהרה וללא כל היסוס או עכבה, מותיר מאחוריי את
דרכי העיר גדושות הרפש, הנוצר בידי האדם ונאגר במרווחים בינו
לבין זולתו.
ואלה מתעמקים ומתרחבים עם השתרשותו באדמתו העקרה של זמננו
אנו.
העולם דמם סביבי כחידלון הקיום, כאילו צלח סוף-כל-סוף עשייתו
רבת העמל ושקע כמנצח אל תוך שינה מבורכת.
והנה לא חלפו יותר מדקות מספר וניצבתי בפני פתח ביתי, מותיר
מאחורי שבילי אספלט ועפר עלומים רבים, הניצבים כאנדרטאות תפלות
לאומללות מסעי העקר.

בקור מחבק הכניסתני דלתי דרכה אל מבואת הכניסה המברכת לבואי,
אך עם צעדי הראשון מבעדה כשלו שתי רגליי ומעד גופי,נזרק כאמתחת
עצמות ונחבט בקול שברי-שברים ברצפה הקשיחה.
כנחש גן-העדן נשאוני ידיי נתחים-נתחים אל מיטתי המוצקה, גופי
דל ופי מלא מרור טעם עונש וחטא.
והנה,נתגלה לבסוף הירח, ודאי וגאה מאין כמוהו, מבעד לתריסי
חלון חדרי, המוגפים רק למחצה, ואור בוהק החל שוטף כל מסתורין
מן עירי.
ואני מוטל הרי שבור-רגליים במיטתי, וראשי מוטה אל הכר.
הרהרתי בפורענות ובריקנות שעתינו, בגאולה הממאנת לבוא.
נישא הסער על פני מבואות הזמן בשמי תכלת דל עמומים,
וידעתי כי לא תשוב עוד החמה אל עולמנו זה.