נראה לי שאחרי החורף הראשון, אני אוהב אותך יותר. השמש מחממת
את הגוף, אבל הגשם מחבר.

איך את אוהבת אותי, ואני כל כך רע
בלי שום רחמים עצמיים, חושב שאת ילדה
הכי ילדה שהייתה לי
אין אני
הייתי מכייל אותך, שתהיי אדם חושב
אולי ים של רגש
אבל אפס חיים

דורבן דורבן שעל הקיר
מדוע אינך יותר מהיר?
העצבת לי הערב, והחיים נמשכים
לזכרך אכתוב חמשיר
ולהבא, היה יותר זהיר

כן. אני הרבה יותר מיושן.
יש לי מצלמה חדשה,
ואני רואה שחור לבן.
ההסתברות שבצלחת שלי,
יש קווצת שיערו של הטבח,
היא אחד לאחד.
ועם כל הטכנו והטכני,
לא אתן לעולמי,
להפוך אותי למה שאיני.
חדש.
בשמונים ושש עוד דיברנו עם השפתיים,
ואת זה אני מוכרח,
ולשם אני שייך.
אתן לזמן לחלוף על פניי,
אבל ימים: מאיפה הגעתם?
אבל זמן: לאן?

היה מצחיק, היה עצוב. לנסוע איתך אמא שיכורה. לפני אחת עשרה
שנה, עזבת את אבא. קנית לו עץ מנגו, וכתבת: "אם תטפח אותו,
אפילו יהיו לך פירות".
היום אנחנו נוסעים, ואת מתבוננת מהחלון באדם זקן, וכותבת:
"נראה טוב. ניקח אותו"?
כן. העץ נשאר בעציץ עד יום מותו.
פירות שרוצים להבשיל, צריכים למצוא עץ טוב לגדול עליו. חקלאי
שרוצה לחיות, מוכרח להרוות זרעיו.
אבא, אל תתן לעץ להירקב. הנח בצד את הבדידות, שחרר את הזאב.

עכשיו, אחרי כמה שנים שקשרנו ופרמנו לסירוגין את מה שיש
בינינו, אני מרגיש.
עכשיו, כל החדרים בלב שלי ריקים, ולבנים, ונותר רק להכניס
אליהם כיסא, שולחן, שני אנשים.
אני מחזיק את זה די טוב בתוך מה שנותר בי, הרבה שנים.
רציתי לשאול, אם תרצי לצאת איתי למסע?

לא להיות שקוע בעצמי
לא להיות שקוע בעצמי
כל יום אני מבטיח
אבל מבטיח את זה לי

לא להיות שקוע בעצמי
לא להיות שקוע בעצמי
תני לי לצוף על פני חייך
רק לא להיות שקוע בעצמי

לא להיות שקוע בעצמי
לא לשמוע את הכל ולא להקשיב
אם אהיה שקוע בעצמי
הזכירי לי לחתוך
את חיי ואת דמותי

הייתי רוצה לשקר, ולומר שאני עייף. לא מוצא שום עניין בזמן. לא
שם, לא כאן.

את יכולה רק לדמיין,
כמה זה מעליב שאת מדמה אותי לאבא שלי.
וגם את זה את לא מתאמצת לעשות.

אני יכול רק לדמיין,
כמה זה מעליב לכתוב משהו כזה על מישהו.
אבל, אני מתאמץ.
אני מתאמץ.

וכך הגלגל מסתובב לו.
ומקיף את הגלובוס האישי שלי.

זה חלום. אבל עכשיו אני חולם. ומאין לי לדעת אם זה יגמר סיוט?
ואולי חלום?
די, זה שמח. למה החיוך שלך תמיד מהול בעצב?
מי פגע בדיוק בך, כשטען את האקדח?
מי קרע לך את המיתרים, כשלא שר לך שירים?
את הדיכאון שלאחר בריאת האור, אני חטפתי.
כל החיים אנחנו אחים. ולפתע את אמא, ואני רק בן, רושם בתוך
דפים.

איפה נמצא ערכים להאמין בהם, ולחיות אותם, באותו זמן.
תן לגזענות להיכחד.
תן לסבלנות להיוולד.
אל תניח למילים האלו, לזרום אל הים.
אלפיים שנים, הלכו שם לאיבוד.
מחשבה יוצרת מציאות.
תחשוב טוב. השיטה שלנו, הדרך הזו, היא לא דרך טובה. אבל היא
הכי טובה שיש לנו.

מתכנן את השקרים שלי,
הפרפקטציוניזם לא מרפה גם כאן.
המצפון לא עושה את שלו,
והפאזל המכוער הזה, נגמר.
הרי היא תדע שאני בוגד,
כי לב לא יכול להיות אוהב,
אם הוא נודד.

ברשימת הטלפונים החיוניים שהיתה מונחת לך על המיטה, לא הופיעו
הרבה מספרים. אבל הראשון שבהם היה של תום.
אני לא יודע איפה תום עכשיו, אבל אני יודע איפה אני.
שוכב על המיטה שלך, שעתיים לפני שנעלה לאוטו וניקח אותך לצד
האפל של הגלובוס, אחרי ימים כלילות שהעברתי איתך.
חבר מעירך שאוהב כל מה שקשה להשיג. שנדלק מכל מה שמוחק את
המוח.
אני כאן, מחפש את המכתב שכתבתי לך, עם הדיסקים, שתיקח איתך
לאמריקה, שיעשה לך טוב.
ואני, זה שכאן, שואל אילו חברים שלך, חושבים על הרצון שיהיה לך
טוב. ומה חסר בי? ולמה נדמה לי שאני אוהב אותך יותר מכולם,
ועדיין לא חיוני? זה אתה שמלוכלך, פשוט מלוכלך, או שאני מדי
נקי?
ולתוך כאב הראש הזה אני לא נרדם, לצד הדף שכתוב בו תום, מקווה
שהפעם לא ישפריצו לי המים לחלום.
לפעמים בא לי לומר לכם, שתלכו להזדיין. כולכם. אתה והחברים
שלך. יום אחד הוא יזיין את חברה שלך, ואתה תרגיש כל כך קטן,
שהמילה חברות תהיה גדולה עליך.
עוד מעט, נשתה קפה בנמל התעופה, דרך דמעה מאוד שקופה, וניפרד
בחיבוק שיזכיר משהו שחסר כאן. אולי איזה תום. אולי איזה זין
קטן. אולי משהו שפג תוקפו מזמן. אבל אנחנו עמוק בקופסא, ולא
מוצאים פותחן.