בכל חודש אני מחכה לעשירי לחודש הלועזי, כדי שאוכל ללכת לבנק,
לבדוק כמה משכורת נכנסה לי מהישיבה שבה עבדתי כמנקה, ולהפריש
ממנה מעשר לארגון החסד שאליו אני תורם בקביעות את כספי המעשר
שלי.
היה זה בבוקר העשירי לחודש הלועזי שבו הגעתי אל הישיבה. שמעתי
את הבחורים לומדים, האזנתי להם בקשב ובהנאה במשך כמה דקות כמו
בכל יום, ואז התנתקתי מהם בעצבות, היישר אל עבר המגב והמטאטא
שחיכו לי בחדרון הקטן, ליד חדרו של ראש הישיבה.
"אהה מר בלום!" שמעתי קול קורא מאחורי, הסתובבתי לעברו. עמד שם
אדם גבוה, בערך בן ארבעים. הוא לבש חליפת כותנה מהודרת, זקנו
מטופח, ועיניו כחולות- חייכניות. "שמעתי שאתה מנקה את חדרי
הלומדים" הוא התקרב אליי, והניח ידיו בכיסיו.
"כן, אכן כן" אמרתי בבלבול, מנסה להבין מי הוא האיש הזה ומה
הוא רוצה.
הא הוציא בעדינות חבילת שטרות בכיסו, "אני נורא ממהר אדון
בלום" הוא החל להסביר, "בני- אני לא רוצה להפריע לו בלימודו-
צריך לקבל את סכום הכסף הזה, הוא ישן בקומה הראשונה בחדר
השלישי. תואיל בטובך להניח את הכסף מתחת לכרית שלו? הוא ישן עם
שתי שמיכות, אתה תזהה את המיטה מיד, תוכל לעשות לי את הטובה
החשובה הזו?" הוא חצי שאל חצי קבע. הנהנתי במהירות בראשי.
הוא סידר את הכיפה על ראשו ואמר, "הוא צריך לתרום את הכסף הזה
עוד היום לארגון חסד כלשהו, ולי יש טיסה בעוד שעה, כך שאתה ממש
מסייע פה" הוא הגיש את חבילת השטרות לידי וחייך בהערכה. לקחתי
בעדינות את הכסף מידו, ממשש את החבילה העבה, "א- א - אין בעיה"
גמגמתי.
הוא חייך ותפח שתי תפיחות על כתפי, "תודה רבה לך מר בלום, אני
סומך עליך" הוא קרץ והחל להתרחק לעבר היציאה מן הישיבה.
הנחתי את השטרות בכיס חולצתי בזהירות, לקחתי את המגב והמטאטא,
והתקדמתי לעבר קומת הפנימייה.
"אהה מר בלום!" שוב שמעתי את קולו של "בעל השטרות" מאחורי, שוב
הסתובבתי ושוב ראיתי אותו מתקדם לעברי. הוא הוציא מכיסו שטר
מגוהץ של חמישים שקלים ואמר, "זה בשבילך מר בלום" הוא מסר את
הכסף לידי, ניסיתי לגמגם אי אלו מילים שאני לא רוצה את הכסף,
אך הוא מיד אמר "זה על העזרה הרבה שלך, תעשה איתי חסד ותיקח".
הוא דחף את השטר לידי, ובצעדים נמהרים יצא מן הישיבה.
עמדתי כך עם השטר ביד, עד שהחלטתי שגם אותו אתן לצדקה, ועליתי
לקומת הפנימייה הראשונה, אל החדר השלישי.
מצאתי במהירות את מיטתו של בנו של "בעל השטרות" - כך התחלתי
לקרוא לו בליבי.
לפני שהנחתי את חבילת השטרות מתחת לכרית, מיששתי אותה שוב. עלה
בי רצון עז לספור כמה כסף היא מכילה, רק לספור... במשך שתי
דקות רק ספרתי את החבילה- מעביר שטר ועוד שטר. היו בידי
ארבעת-אלפים שקל. ארבעת אלפים! ידי החלו לרעוד. הסכום העצום
הזה היה אפילו יותר ממשכורתי.
הנחתי אותו מיד מתחת לכרית, שמא יתגבר עלי יצרי בשנית, ובדיוק
באותו רגע נכנס אחד הבחורים לחדר.
"אהה... שלום מר בלום" הוא חייך. היו לו את אותן עיניים כחולות
כמו ל"בעל השטרות". הוא היה גבוה, ועמד זקוף עם ידיים בכיסים.
"אני מצטער שאני מפריע לך באמצע ה.... עבודה" יכולתי לזהות את
ההתחמקות שלו מלומר 'ניקיון'.
"זה בסדר אני רק..." התרחקתי מן המיטה באיטיות, כדי שלא יחשוב
שאני מחטט בחפציהם של הבחורים.
הוא התקדם לעבר המיטה עם שתי השמיכות, שמתחת לכרית היו טחובים
ארבעת אלפים השקלים.
"אתה הבן של ה..." שאלתי בתמימות, מנסה לברר על הדמיון
ביניהם.
הוא הביט בי בחוסר הבנה, "הבן של מי?"
היתה לו עמידה של עסקן צעיר, כזה שלומד הכל מאבא, ידיו תחובות
בכיסי מכנסיו, והוא מביט בך בדרישה.
"אתה ישן במיטה הזו?" הצבעתי עליה.
"כן" הוא אמר, "מה העניין?"
"אבא שלך היה פה, הוא ביקש ממני להשאיר לך את הכסף מתחת לכרית"
אמרתי במהירות, והתחלתי להסביר, על מנת להוריד ממני כל חשש של
חיטוט בחפציהם של אחרים, "זאת אומרת, הוא רק הביא לי אותו כדי
שאני אשים לך את הכסף מתחת לכרית, ואתה תתרום אותה למי שצריך,
כן, רק הנחתי פה את הכסף." חייכתי בתמימות.
הוא הנהן בראשו (רואים שהוא עתיד להיות עסקן) והוציא את חבילת
השטרות מתחת לכרית, וספר את כולה. "בדיוק" הוא מלמל וחייך אליי
בתודה.
"אני מאוד מודה לך על העזרה מר בלום, אבא היה צריך לתרום את
הכסף בעצמו, אבל יש לו פגישת עסקים בניו יורק" הוא אמר ותחב את
חבילת השטרות לכיסו, "והוא מקפיד מאוד לתת מעשר בזמנו"
מעשר?! התפלאתי ועשיתי חישוב מהיר... אם זה המעשר של אותו "בעל
שטרות" המעשר שלי הוא כמעט שום דבר.
הבחור החל להתרחק לכיוון היציאה מהחדר, "אתה יודע כמה תעלה לי
מונית לרחוב הצבי?" הוא שאל כבדרך אגב.
הנהנתי בראשי לשלילה, "תלך ברגל, זה רבע שעה הליכה מפה" אמרתי
מניסיון, שהרי גם אני הולך בכל עשירי לחודש הלועזי, אחרי
הישיבה, לתת את כספי המעשר שלי באותו רחוב בדיוק, לארגון החסד
שנמצא שם.
ואז פתאום קלטתי, ששנינו הולכים לאותו מקום בכל עשירי לחודש
הלועזי, ושנינו תורמים לאותו מקום מכספי המעשר שלנו.
הבן של בעל השטרות הודה לי בחטף ויצא במהירות מהחדר.
נותרתי שם לבדי. מביט במיטה עם שתי השמיכות, יודע שביום הזה
שנינו עושים את אותו מעשה בדיוק, אך לא עם אותו סכום. ושנינו
מקיימים את אותה מצווה בשלמות, כל אחד בסכום ש-ה' נתן לו לתת.
ואם כך, איזהו המעשר? השמח בחלקו!