כביש תל אביב-אשדוד
אני נשפכת מעורקי איילון המסתיידים
יחד עם שאר אובדי העצות
והעובדים עצמם לדעת
במסע הלוויה הגדול מכולם.
לא שמעת?
הלילה מתה האהבה.

הורידו הדגל לחצי התורן,
הרכינו ראש לדקת דומיה,
קרעו בגדכם לאות אבל
וקראו בקול גדול:
הלילה היא הלכה מעימנו בדמי ימיה,
הלילה מתה האהבה.

שיירות שיירות, ילדי האומה האבודים
נושאים על גבם מות הורים ואחים, אבדן כל עולמם המוכר.
כצרורות זעירים מובלים בציר הפליטה,
ובכיסם הקדמי מונחת אותה הצוואה:
להמשיך ולהיות
חרף כל אסון
חרף כל אשמה

הלילה בו מתה האהבה
התרחש עשרות שנים לאחר מכן.
זה היה לילה בורגני למדי,
רחוק מכאב מוחשי ומתופת.
אמהות כיסו ילדיהן וזמזמו לעצמן עוד שיר ערש חרישי,
אהובים נצמדו אל החושך בניסיון נוסף לגבור על
פרדוקס הקיום המפורד.
וסיני אחד בקצו השני של העולם הטריד את מוחו
במחשבות סיניות קטנות וממצמצות.

כן, הלילה בו מתה האהבה היה
לילה רגיל למדי.