זה בוקר מיוחד, חשבה, כשפקחה את העיניים וגם מבעד לקורי השינה
שהחלו נפרמים ראתה שהוא בהיר וחם ובדיוק בזמן. ועכשיו רק צריך
לצחצח שיניים ולשטוף את הפנים ולשים קצת דאודורנט איפה
שצריכים, וקצת בושם בצוואר בצדדים. ולאוטובוס יש מזגן. וצריך
רק להחליט, את מי מהחברים קודם מבקרים, בעיר.

כשירדה, באמצע ההמולה, חשבה, שעכשיו אנשים קונים וממהרים
ומצטיידים והכול נראה מבטיח ונכון ויום שישי כל כך. ועוד מעט,
ידעה, עוד כמה שעות, כשהשמש תלהט פחות, הכל יראה אחרת. כמו עיר
עצובה שאנשים מסתגרים מפניה בבתים ומעט בודדים שעוד בחוץ
מזכירים לה, שנכנסה שבת ושכאן לבדידות אין סליחה.

אבל עכשיו היה חם וערני והיא נבלעה ונבהלה והספיקה בדרך להציץ
בחלון הראי של חנות כדי לסרק שערה אחת שברחה ובסך הכל הייתה
מרוצה מהמכנסיים החומים והחולצה הורודה שבה נראה החזה - אפילו
לה - כמו טיפה יפה וגדולה שנתלתה לתמיד ובמרכזה הפיטמה, חומה
וחיה למרות החזיה, ובפנים, מעל השפתיים הקלות להעלב היו הגבות
העצובות - צחקה, כי הייתה כאן גם החלטה: קודם כל לרן, בזכות
ההמצאה.

וכבר, כי זה קרוב, ליד הים, בקומה השלישית, פתחה השותפה,
שהתעניינה עד שבאה השאלה, "רן בבית?", עם חיוך קטן, שסגר את
העניין ורק "רני" בצעקה, בדרך למטבח, "יש לך אורחים". כזאת מין
שותפה.

והוא שמח, ידעה, וגם קצת היה נבוך וחייב לשים יד על הכתף ולקרב
אותה לחדרו ששם על המיטה, שעל הריצפה, עם הגב אליהם והפרצוף
גם, שרועה הייתה רויטל. והוא החווה: "זאת רויטל", והשמות
התחלפו, והשיחה נבנתה לרוחבה ואחרי "משהו קר", היא "ממש חייבת
ללכת", כי "המון ביקורים", וכי "אלעד ואפרת ודרור". ו"נהיה
בקשר", ו"כיף לראות אותך" ומשהו בכיווץ של העיניים כשסגר את
הדלת אולי זוכר, שהיא אהבה אותו, אהבה ראשונה שנראתה כמו
אחרונה, והוא הבטיח לה שזה לא יגמר, וזה לקח שנתיים, וכבר עברו
שנתיים, ורק כיווץ בעיניים והגבות העצובות שהוא אמר לה פעם,
מזמן.

אחר כך היה חם ואלעד לא היה. הייתה מזכירה אלקטרונית להשאיר
עליה הודעה מהטלפון הציבורי שלמטה ש"שוב נתפספסנו" ו"שיתקשר"
וש"ביי". ושמזמן לא דיברה איתו ושזה חסר לה ויש לה המון דברים
לספר לו כי, אולי יותר מכולם, הוא נחשב בעיניה חבר, שלא רוצה
ממנה שום דבר וגם תמיד מוכן לשמוע ולהבין והיא קבעה איתו
אתמול, ואיך הוא מעז, ואת כל זה לא אמרה.

ורק חשבה והתעצבה והתעייפה בעליה, בדרך לאפרת. וקצת במצח וקצת
בעורף ובבתי השחי ואצל אפרת בשירותים שטפה פנים וניגבה את הבטן
ואת הקורקבן הקטן והחזק וכשיצאה, אפרת אמרה: "אני כל כך
עייפה", ואפרת אמרה: "נמאס לי ממנו" וכשנגמר הזמן אז אפרת
אמרה, "ומה איתך?", והלכה לקחת מים קרים. וכשחזרה זה היה דרור
על הקו. עם "לא נורא" ועם "פעם אחרת" וגם עם "להתראות חמודה".

ועוד חצי שעה יש אוטובוס בחזרה. וכל החנויות כבר סגורות.
וקיוסק תמיד פתוח. ואנשים בורחים מהרחובות. והשמש מפרפרת
פרפורי גסיסה יומיים של לכי מכאן, יש לי מספיק אנשים של לבד.