ליהונתן

מאז שהתגייסת אני מנסה לתפוס את הזמן, פשוט לתפוס אותו. אני
מושיט שתי ידיים לחלל, מחכה שכמה רגעים יחלפו להם בין האצבעות,
ואז סוגר הכי מהר שאני יכול ומנסה לאסוף לתוכן כמה שיותר זמן.
בהתחלה לא תפסתי כלום, כי לתפוס זמן זה באמת עניין מורכב, הרי
זבובים הרבה יותר מגושמים, ואפילו אותם לא הצלחת ללמד אותי
לתפוס.

ואני זוכר אותך. איך היית חוזר בשישי, אחרי שלושה ימים על
הרגליים בשמירות, בקושי מצליח לזוז. כולנו על יד השולחן, ואמא
ואבא לא נוגעים בכלום עד שאתה מסיים לפחות שתי צלחות. ואחרי
הארוחה, היינו יושבים כולנו בסלון, והיית מתחיל לספר להם. על
החדש שהגיע ליחידה, שבחיים לא ישן מחוץ לבית, ואיך איתי מדבר
בפאלפון כל השמירה, ועל ויסמן המפקד, ואיך שאתה ואורי עושים לו
כל היום שטיקים. ואתה ממשיך לספר איך כלום לא קורה בבסיס הזה,
פשוט כלום. וזה אפילו יותר בטוח מאצלינו פה בצפון. ואז, רק
אחרי שהם בטוחים לגמרי שהילד בסלון באמת נמצא שם ובאמת שלהם,
וזה לא איזה מתחזה או הזיה, הם מסתכלים אחד על השני רק לשנייה,
ואם מדמיינים מספיק טוב, זה נראה שהם מחייכים. הילד שלהם חי
עוד שבוע.

ובערב אתה מתרוצץ בבית, ואני כמו צל עוקב אחריך. אתה מתגלח
ליציאה עם החבר'ה, יותר נכון בשביל מיטל, שלא אוהבת כשאתה
מרגיש לה כמו קיפוד. ואז כשאתה שומע את את המתג נכבה בחדר
השינה שלהם, אתה מתקרב אלי, לוחש לי שעכשיו אתה יכול לספר.
שכמעט הסתנן מחבל לבסיס, בשמירה של איתי, ורק במזל ויסמן היה
בסיור ותפס אותו. ושאולי עוד שבועים שולחים אתכם לפעילות
בשטחים, אבל זה עוד לא סגור. ואתה אומר לי לא לספר להם, כי אמא
מספיק לחוצה גם ככה, ולאבא זה לא טוב ללחץ דם, אבל אני חייב
לשמוע. כי עוד כמה שנים גם אני אהיה שם, ושאני לא אחשוב שכל
השירות הזה כזה תמים, ואקבל שוק כשיכניסו לו M-16 לידיים.

ואני מנסה לשנן הכל. כל עצה ואזהרה וכל מילה מהשפה הצבאית
החדשה הזאת שהתחלת לדבר. אפילו את השטיקים לויסמן אני זוכר.
ובסוף, כשאתה כבר מוכן לצאת, אתה שואל אותי מה עם הילדה הזאת
מהכיתה, שדיברתי עליה, ואני מסביר לך שהייתי עסוק במשהו אחר.
ואז כשאתה שואל במה, אני עומד מולך נבוח, כמעט מגמגם, ואומר לך
שאני מנסה לתפוס את הזמן. "הדבר האחרון שילד בן שמונה צריך, זה
זמן", אתה אומר "וחוץ מזה, מה כבר תעשה איתו?" ואני, באמת שלא
ידעתי, פשוט רציתי זה להחזיק אותו בידיים חשופות. ואז אתה
מסתכל עלי לרגע, ושואל איך ניסיתי לתפוס. ואתה בודק בדייקנות
את המרחק בין הידיים שלי, והמהירות של התפיסה והחוזק של
האחיזה, "נו, לא פלא שאתה לא מצליח. אין לך סבלנות בכלל". ואז,
היית מדגים לי בידיים הגדולות שלך, איך לחכות עד שמספיק זמן
ישקע בין הידיים, אפילו שאתה כבר מאחר באיזה חצי שעה. "אל
תדאג, עם כל השמירות האלה, זמן לא חסר לי. אני אשמור לך קצת"

ואז היה את היום ההוא, שאמא הייתה דבוקה לחדשות, ואבא רק שתק
ועישן את עצמו, למרות שזה לא טוב לו ללחץ דם. ואני, שהייתי קצת
משועמם, שיחקתי לי עם הזמן. ופתאום הרגשתי אותה. היא חמקה לי
בין האצבעות, כמעט הייתה בלתי נראית, אבל ישר ידעתי שלרגע
החזקתי בידיים חתיכה של זמן. ואבא, שלא ממש הבין מה אני עושה,
התחיל לצרוח עלי להפסיק להתנהג כמו ילד קטן ולהתחיל להתבגר,
ואז חזר לסיגריה שלו. ואמא באה אלי אחר כך, ואמרה שהוא לא
התכוון, אבל אני ידעתי שהוא כן.

מאותו רגע לא הפסקתי לתפוס את הזמן, ולקרוע ממנו פיסות קטנות,
שכל פעם הלכו לגדלו. והזמן, הוא לא אהב שגנבתי ממנו. ניסיתי
להסביר לו שהוא אינסופי ושאני שצריך ממנו רק כמה חלקים קטנים.
אבל הוא לא עושה הנחות לאף אחד, הוא לא הקשיב ונאבק בי בכל
הכוח, על כל חלקיק של רגע. ואני בסך הכל מנסה להכניס כמה
חתיכות לתוך בקבוק פלסטיק משומש. לפעמים חלק מהחתיכות הצליחו
לברוח, וגם אלה שנשארו ניסו לצאת כל הלילה. כי הזמן הזה אף פעם
לא ייכנע.

כל השבעה שלך הייתי עסוק בלמלא את הבקבוק. כולם היו שם. כל
החבר'ה שלך באו עם יאיר, אפילו ויסמן הגיע, הוא אפילו בכה קצת.
גם איתי היה, וחוץ משיחה אחת הוא בכלל לא דיבר בפאלפון. ולמיטל
עוד לא יצא לה להגיע, אבל אל תדאג, אני בטוח שהיא תבוא, כי
למרות מה שנראה לך, אני יודע שהיא תמיד אוהבת אותך, אפילו
כשאתה מרגיש לה כמו קיפוד.

וכולם באים ומנחמים אותנו. ובפנים שלהם מתערבבות הבעות של
מבוכה ורחמים. ואני מנסה להראות הכי בוגר ורציני, אבל בעצם
בכלל לא הקשבתי להם ורק הייתי עסוק עם הידיים בלתפוס זמן. את
אבא זה הכעיס, אבל הוא אפילו לא אמר לי. רק אחרי שכל האורחים
היו הולכים, ומשאירים את הבית ריק, שמעתי אותם רבים. אני בכלל
לא כזה מיוחד, כי עכשיו על הכל הם רבים, וצועקים כאלה צעקות,
שהשכנים כבר כולם שומעים, אבל עושים כאילו לא. ואז ממש בשיא,
ברגע אחד יש שקט. כי אפילו לריב כבר אין להם כוח.

ובאותו רגע כשהנחתי את החתיכה האחרונה בבקבוק, הלכתי בשקט לחדר
שלך, שאף אחד כבר חודש לא נכנס אליו. עברתי דרך הגיטרה גיבסון
שלך, והתקליטי ביטלס שהיו בערמה, והתפסן בשדה השיפון שעמד לך
ליד המיטה, עם סימניה לקראת הסוף, אם יצא לך לקרוא אותו. ואז,
בסוף הגעתי ללוח שלך, ההוא עם התמונות שאמא עשתה לך ליומהולדת.
והסתכלתי טוב טוב. בחנתי כל תמונה ותמונה איזה אלף פעם. נגעתי
ומיששתי, וכל תמונה השוותי לאחרת, מחפש את התמונה הנכונה. בסוף
בחרתי את זאת שצילמנו בים ביומולדת שלך. כולם היו בה. אמא ואבא
באמצע, אתה שם מחזיק יד למיטל וביד השנייה מוריד עלי צ'אפחה.
ואז באטיות, הורדתי את התמונה מהלוח, הנחתי אותה אותה על
המיטה, ועדינות פתחתי את הבקבוק, ומהר שפכתי את כל הזמן שנשאר
על התמונה, ולשלוש שניות חזרתי לאותו רגע. לא זכרתי שהצ'אפחה
הייתה כזאת חזקה.

ועכשיו כבר שכללתי את הטכניקה, ואני ממלא איזה שלוש בקבוקים
ביום (וזבובים אני כבר תופס ביד אחת, אבל תמיד משחרר, כי אני
לא רוצה שההורים שלהם יריבו). ועכשיו אני עובד על התוכנית
החדשה שלי. נכון שזה פוגע קצת בלימודים, וגם לחברים אין לי
הרבה זמן, ובאמת שכולם פה חושבים שזה שטויות, כל הבקבוקים
והארגזים והקופסאות האלו שאני ממלא בהם את החדר ואם רק היה להם
כוח להוציא מילה מהפה, הם היו אומרים לי, אבל אין להם. אבל
אתה, אם רק לרגע היית קופץ לביקור, ישר היית מבין את התוכנית
שלי. למלא את כל הבית הזה בזמן. שיהיה כל כך הרבה זמן, שיספיק
לכל החיים. ולא רק לי, גם לאבא, כי הלחץ דם שלו לא משהו, ואמא
שבוכה יותר מידי. ועם כל הזמן שיהיה לנו ביחד איתך, אולי נתחיל
סוף סוף לחיות, ולא להישאר לנצח ברגע אחד שלא זז.