היא לא רצתה לפגוע באף אחד... אני מבינה, אבל איך אפשר להגיד
כזה דבר אחרי כל מה שהיא עברה?
לוליאן הייתה חברתי הטובה ביותר. למה אני אומרת הייתה? כי פעם
זה היה נכון לגבינו, אבל אחרי מה שעברנו היא השתנתה. הפסיקה
להאמין שהן קיימות.
הן הצילו אותה בעבר מכל הדברים הרעים בעולם, כאילו שהעולם כבר
לא מקולקל מספיק... היא הייתה חייבת תמיד להיות באמצע הבלגאן
הכי רציני! אני לא מבינה איך אפשר פעם אחר פעם להיכנס לצרות
כאלה?!
והצרה הכי רצינית...
אני אספר מההתחלה.

מגיל 6 אהבנו לספר צ'יזבטים בלילות שהינו מבלות אחת אצל
השנייה, אהבנו להמציא סיפורים על הלא נודע ותמיד- אפילו בכיתה
ח' האמנו שהקסם קיים. אם הוא לא יגיע לעיני ההמונים עכשיו, אז
הוא יגיע מאוחר יותר- העיקר האמנו שזה הולך לקרות. חרשנו על כל
ספר כישוף שהיה בהישג ידינו, קראנו את היסטורית העולמות
והאפשרות לקיום גזעים נוספים חוץ מבני האדם. מצאנו המון
תיאוריות אבל לא היו הוכחות.
בסוף כיתה י', על היום האחרון של הלימודים החלטנו להראות לעולם
שכל מה שמסופר בספרי הפנטזיה זה לא בדמיון! זה נכון, זה חלק
מאתנו ואם הספרים האלה אי פעם סיפרו משהו נכון - הרי הבסיס לזה
קיים. קראנו המון על מאגיה, לבנה ושחורה. על ההשלכות ועל
ההטבות, מה מותר ומה אסור לעשות. וכך ניסינו להביא אלינו רוח
של מכשפה. סיאנס זה תמיד מפחיד, אבל מכשפות יכולות להיות
שונות... רובן נוטות לרוע בגלל הכוח שיש להן, חלקן אוסרות על
עצמן להשתמש בו ונזהרות, אבל בחיי כל מכשפה מגיע שלב שבו היא
לא שולטת בכוחות שלה יותר והרצון לחוזק ושליטה על אחרים גובר
על כוח הרצון לשליטה עצמית. זה הרגע בו המכשפה לא תחזור יותר
להיות טהורה, למרות ש... מי כבר יכול להיות טהור בעולם כמו
שלנו, נכון? תשמרו את המחשבה הזאת.
ישבנו בעליית הגג שלה, החלון פתוח. אוויר הקיץ המתוק מילא את
כל החדר, והירח גרם לעליית הגג להראות כמו חדר מואר במנורת
שמש. אנחנו ישבנו אחת מול השנייה, לבושות שחור, נרות אדומים
(אהבה) ושחורים (צל, מסתורין) דולקים הקיפו אותנו. בינינו היה
לוח העץ ועליו הכוס הישנה שסבתא שלי נתנה לי ליום ההולדת ה-5.
התחלנו להתרכז, אמרנו לחש שקראנו מספר כדי לזמן מכשפה... כלום
לא קרה. סגרנו את העיניים וחזרנו על זה פעם, ועוד פעם, ועוד
כמה פעמים. מפעם לפעם יותר חזק, עד שהתחלנו להרגיש שמשהו נמצא
פה. הכוס החלה לזוז במעגלים, ונעצרה באות "ה" ועברה מהר
לאותיות הבאות שאמרו "התרחקו מהמעגל". צרחנו וקפצנו מעל הנרות.
פתאום פרצה רוח מהחלון - לא הגיוני, הרי קיץ...  ואז ראינו
אותה. טוב, ליתר דיוק את הצלליות שלה שזהרה באור זהבהב כסוף -
מאור הירח והנרות.
"מי אתן? מה אתן רוצות?" שאלה הצללית.
"א... א... את... ת... באמת שם?" שאלתי בקול רועד,
"נ... נ... ניסינו ל... לזמן מכשפה ו..."
"מכשפה?", קטעה את לולי הצללית, "כבר מאות שנים שלא עשו זאת...
זאת אומרת, אתם בני האדם... איזה גזע הפכפך, אילו חיים קצרים
ותראו עם מה אתם מבזבזים את הזמן היקר שלכם? טכנולוגיה... פוי!
כמה משעמם העולם שבניתם... טוב, אם כבר הערתם אותי משנת היופי
שלי, תסבירו לי איך הגעתם אליי? לפי מיטב ידיעתי בני האדם לא
מאמינים ב'שטויות' כמו מכשפות..." אמרה הצללית ופיהקה עמוקות
בקשתי מלוליאן שתצבוט אותי,
"איי! אוקיי.. אני לא חולמת. אנחנו האמנו בזה מאז שהיינו
קטנות, מאיפה הגעת?"
"מאיפה נראה לך ילדה? מהעולם שלך! רק שאתם הרסתם אותו..." אמרה
המכשפה
"איך הרסנו אותו? ואם באמת עשינו את זה, למה אתם לא עשיתם
כלום?", שאלה בתמימותה לוליאן.
"איך יכולנו לעשות משהו כשכל הזמן שרפתם את הדור הבא שלנו? אני
צופה בעולם הזה כבר מאות אלפי שנים, ותמיד אותו הדבר. האדם
שוכח טובות מהר. אתם כרתתם ברית אחים עם האלפים, אחרי זה יצאתם
למלחמה נגדם, לא הספיק לכם אז ניסיתם להכחיד גם את הננסים
האומללים, כמעט הצלחתם, אתן יודעות? טוב... קצת נסחפתי. אני
מצטערת. מכיוון שהראתן ל את מקום מגוריכן, אתן אולי רוצות לבקר
במקום מגוריהם של אותם גזעים נכחדים כמונו?" שאלה המכשפה בנימה
משכנעת, אך קצת מוזרה בשביל היכרות כל כך קצרה.
"בטח! חלמתי על זה כל החיים שלי!" צווחה לולי
"בואי, קחי את די." הצללית הושיטה יד זהובה
"מה אם זה לא בטוח?" לחשתי לחברתי באוזן.
"אל תדאגי יקירה, לא יקרה לכן שום דבר" אמרה הצללית, ונדמה לי
שהיא הייתה היחידה ששמעה אותי כי לוליאן אפילו לא הקשיבה לי,
קמה ללא היסוס ולקחה את יד הצללית. אני קמתי אחריה כי דאגתי
מאד והייתי מסוקרנת קריטית.
כשהושטתי את ידי הרגשתי שנגעתי ביד המכשפה, אבל לא יכולתי
להחזיק אותה, במקום זה הרגשתי קור שצרב את העור שלי, עבר דרכו
לעצמות. רציתי לצרוח אבל באותו הרגע לא הרגשתי כלום, לא ראיתי
כלום. שחור, אולי זה היה לבן... משהו מטושטש ביניהם, לא בטוחה,
אבל התעוררתי במקום אפרורי וקריר המואר בלפידים. ראיתי את לולי
על הרצפה, ניערתי אותה והיא החלה להשתעל, אחר כך קמה סוף סוף.
החלטנו להסתובב קצת, המקום היה יבש אבל מסריח משום-מה. עברנו
חלק גדול מהמסדרון, כשהופיעה לפנינו דלת עם השלט: "אין כניסה
לחסרי התמחות, סוחרים ובני אדם ללא אישור מכשף". דפקתי על הדלת
אבל אף אחד לא ענה.
"בואי פשוט נכנס!", אמרה לולי
"אבל אסור לנו להיות כאן... אני מפחדת!", אמרתי בקול רועד.
היא הסתכלה עליי ולקחה את היד שלי, "יש לנו אישור.. את לא
זוכרת שהמכשפה הביאה אותנו לפה?", היא התקרבה אל הדלת ופתחה
אותה. הדלת הייתה כבדה, כאילו עתיקה, אבל מחודשת מפעם לפעם.
היא לא חרקה.
המראה שנשקף אלינו היה בלתי יאומן, טוב, עד כמה שאפשר להאמין
לאגדות לפחות.
הדלת, מסתבר, הובילה למבנה ענק בעל תקרה לבנה גבוהה כשמנורות
ענק משתלשלות ממנה עם מאות נורות שמן התלויות על המנורות -
שנתנו אור כמעט מסנוור. גם על הקירות היו המון נורות קטנות עם
אור חזק, מה שלא היה אופייני לנורות שמן.
בתוך המבנה היה אולם ראשי- אליו נכנסנו, ומקצותיו התפתלו
מדרגות כמעט לגובה התקרה.
באולם היו מפוזרים המוני אלפים, גמדים ואנשים הלבושים שחורים,
שנראו לנו כמאגים. לפתע הופיעה לפנינו צללית המכשפה שזימנו.

"רואות? לכו ותגידו לבני האדם הבורים שהגזעים הנכחדים עדיין
קיימים ומשגשגים במערות שמתחת לפני האדמה. הסתכלו למעלה!" כאן
אנו - הרוחות שוכנות, לפחות מיעוטינו שנשאר לפקח על הממלכה".
"ממלכה?" שאלתי בתדהמה, איך יכלה להיות כאן ממלכה? המקום לא
היה כזה גדול, והגזעים אכן כמעט ונכחדו, אבל מה היה הסוד? מה
שמר עליהם? הרי מתחת לאדמה אין כמעט אוויר והנה אנחנו
נושמים...
"בואו איתי. אני רוצה להראות לכן משהו." וכאילו קראה את
מחשבותיי, הביאה אותנו המכשפה אל אולם קטן יותר, מלא בדשא,
צמחים, עצים ופרפרים, אור צהבהב קסום אפף את האולם. בין העצים
התעופפו יצורים קטנטנים שזהרו בכל מיני צבעים. ברגע שרוח
המכשפה התעופפה לחדר מיד כל הצבעים החלו להתערבב במהירות ובסוף
נעלמו כאילו שיחקו אתנו מחבואים. גם הפרפרים משום מה הפסיקו
להתעופף בנחת והתיישבו על כל דבר מוצק שראו ללא תזוזה, עד
שכמעט ולא האמנו שמשהו אכן זז באולם הזה לפני כמה שניות.

"תראו איך הן מתחבאות!" - החלה המכשפה: "יצורים פחדנים
וטיפשים... פיות, הן קוראות לעצמן! הן חושבות שהן משהו קסום...
תראו באיזה עולם הן חיות"- צל המכשפה הסתכל בבוז על האולם
הזהבהב - "חיי שקר! אתם חושבים שאתם מבינים יותר טוב, יודעים
יותר טוב מה צריך לעשות - כשמה שאתם בעצם עושים זה להתחבא כל
פעם שמישהו בא לעולם המוגן שלכם ומנסה לדבר אתכם! יצורים
חלושים כמותכם!"
אני ולוליאן עמדנו בפיות פעורים למשמע דברי צלה של המכשפה.
"חשבתי שפיות הן יצורים טובים..." אמרתי לאחר שתיקה של כמה
דקות,
"לא! הן סתם טיפשיות! חושבות שהן יכולות לגרום לאנשים לעשות את
המעשה הנכון... הן פשוט יושבןת בתוכם, ולא מבינים שהגזע האנושי
טיפש בדיוק כמוהם", אמרה המכשפה בבוז עמוק
"מה זאת אומרת?" שאלה לולי
"אני לא יכולה להיות כאן יותר. כשתרצו ללכת הביתה תעלו לקומה
העליונה ותפנו למסדרון הצפוני, לכו לדלת האחרונה עם השלט
"ערפל". תדפקו שלוש פעמים בדלת ותבקשו אותי." אמרה המכשפה
ונעלמה כאילו לא הייתה. באותו הרגע הפרפרים החלו לזוז בהיסוס
והאורות הצבעוניים החלו לשוב ולהתעופף באולם.
החלטנו להישאר שם ולדבר עם הפיות. אנחנו, אחרי הכל אהבנו את
האולם היפיפה... וחוץ מזה כמה פעמים יוצא לאדם לפגוש פיה?
התקרבתי לעץ והסתכלתי עליהן, היו שם כל כך הרבה פיות! מתעופפות
בין הענפים, חלקן ישבו וריכלו, חלקן הכינו מזון, ראיתי אפילו
כמה זוגות המחזיקים ידיים ומתחבאים בענפי העצים הסבוכים ביותר
בצחקוקים. אחרי כמה דקות של בהייה כמה פיות החלו לבהות בי,
והרכלניות החלו לדבר: "למה היא מסתכלת עלינו ככה? מה היא לא
ראתה פיות בחיים שלה?" ואחרות אמרו: "בנות אנוש... למה הן לא
הולכות הביתה?"
לוליאן התקרבה גם היא עם עיניים פעורות וחיוך מרוח על הפנים
שלה.
"סליחה",  אמרה לולי: "אני יכולה לשאול כמה שאלות?"
כל הפיות הפנו את מבטן אליה, אך שתקו.
"פשוט... זה נראה לי כמו חלום אחד גדול, ואני באמת לא האמנתי
שאי פעם אפגוש פיה אחת, שלא נדבר על כל כך רבה!"

הפיות החלו להתלחשש ביניהם, הלחשושים הפכו למלמולים ואז כולם
השתתקו ופנו לכיוון אחד - דלת קטנטנה בגזע העץ נפתחה וממנה
יצאה פיה ארוכת שיער עם שמלה תכולה ארוכה. עוד הפעם נשמעו
לחשושים, ואז היא הרימה את ידה ואמרה בקול מלודי: "תפנו
לעיסוקיכם. אני מטפלת באורחים."
הפיה פתחה את כנפיה, שהיו בערך פי שניים גדולות מכנפי שאר
הפיות ועפה לכיוונינו.
"לכו אחריי." היא אמרה ועפה לכיוון חדרה.
"אבל", אמרה לולי, אבל ברגע זה שמה לב שהיא בעלת אותם ממדים
כמו הפיות. הרגשתי שאני נופלת, ובאתו רגע נאספת ע"י פרפר ענק
ממדים ונישאת לירכתי הדלת שהפיה יצאה ממנה.

-המשך יבוא-