אני מדליקה סיגריה ושואפת שאיפה ארוכה. בשקט הזה אפשר לשמוע את
קולות החריכה של הנייר. לא פלא, אני חושבת. מי כבר יצא מהבית
ב4:30 לפנות בוקר, כשיש איזה 3 מעלות בחוץ... המקום הזה ריק
לגמרי. אפשר אפילו לשמוע את האפר צונח על המדרכה כשאני מאפרת
והשקט הזה כבד עלי. אף פעם לא אהבתי שתיקות.
אני ניגשת לאחד הספסלים ומתחילה לתופף עליו עם מקל. תחילה
בשקט, ואז מגבירה את התיפוף עם הזמן. שום דבר מעניין לא קורה.
פתאום אני נבהלת נורא. מה אם לא אראה יותר אף אחד מוכר? מה אם
כל החיים שלי מעכשיו יהיו דממות, כאלה חזקות שאפשר יהיה לשמוע
את החריכה של הסיגריה כל פעם? זה גורם להכל להיראות כל כך ריק
וחסר משמעות...
תמיד הקדשתי את עצמי למחשבות, תובנות, ניתוחים... שירים. האם
תהיה משמעות לפילוסופיה הזו שלי, עמוקה ככל שתהיה, אם לא יהיה
מי שיקשיב? ומה הטעם להמשיך לחשוב, אם לא יהיה עם מי לחלוק את
המחשבות האלה?
בטח זה קורה לכולם, אני עונה לעצמי בהקלה, לכל הגדולים. בטח
סוקרטס יושה עכשיו על ראש האולימפוס וכותב איזה משל גאוני שאף
אחד כבר לא יקרא. ורובינזון קרוזו כלשהו בטח יושב על אי בודד
ובודה מחשבות, סיפורים, רעיונות... והעולם מסתובב סביב עצמו
באדישות.
בספר שאני קוראת, אחת הדמויות אומרת:- "כל מי שאי פעם אמר לך
שהוא אוהב להיות זאב בודד שיקר". וזה בטוח נכון. שעה וחצי לבד
עם עצמי, בשמירה, ואני כבר מדמיינת את העולם כשרק אני בתוכו.
ולא אוהבת את הרעיון.
ויש לי את כל התיאוריות והספרים והשירים של כולם, ויש לי גם מה
להוסיף לזה. ואני גם יכולה לצעוק, ולשיר, ולכתוב... אבל אם
השיר הכי מדהים בעולם נוגן פעם אחת ביער רחוק, וללא עדים, האם
הוא באמת נוגן?
אני מכבה את הסיגריה, הולכת קצת ומתיישבת מתחת לפנס רחוב. האור
הכתום מחמם אותי, ואני נהנית מהידיעה שאיזה איש בסרבל
כתום-זוהר שם אותו שם מתישהו.
ופתאום אני מבינה למה אף פעם לא ממש כתבתי למגירה. למה גם
כשאני יודעת שאף אחד לא יקרא את מה שאני כותבת, תמיד יש בי את
התקווה הקלושה שכשאני אמות מישהו יחטט שם, וימצא את המגירה,
ויקרא. או לפחות את התקווה שפעם הבאה אני אכתוב משהו ששווה
להראות.
אנחנו לא נועדנו להיות זאבים בודדים. לא נועדנו לכתוב את
התיאוריות הגאוניות שלנו על ראש האולימפוס, ליד איזה עדר
כבשים, רק כדי להכניס אותן למגירה אח"כ. יש לנו דחף, אינסטינקט
פנימי כזה, לחלוק את חכמתינו עם מישהו. למצוא, איפשהו, אמפתיה
או הכרה מינימלית. יצור אנושי אחד לפחות שלא ישאר אדיש לדברים
הגאוניים, לדעתינו לפחות, שאנו הוגים מדי יום ממוחינו הקודח.
אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה אם כולם היו נעלמים, ואין לי שום
רעיון אחר חוץ מלעשות רעש עד שמישהו ימצא אותי וכולם יחזרו.
שקט לי מדי. אני שמה אוזניות ומדליקה עוד סיגריה. הפעם אני לא
שומעת את החריכה. יותר טוב.
Nine Inch Nails. טרנט טרזנור שר-
"There is a place that still remains the day the whole world
goes away"
אולי באמת יש מקום כזה. על ראש האולימפוס, או על אי שרגל אדם
לא דרכה בו מעולם. אבל זה לא מושך אותי בכלל.
אינדיוידואליסטית? כן. אבל לזאב בודד אין עדר ללכת נגדו.