עוברת במסדרון.
מסתכלת במראה. רואה את עצמי. עצמי קצת אחרת. קצת שונה. ולא
מבינה מה לא בסדר. יודעת שמשהו לא בסדר. משהו חסר. לא יודעת
להסביר את זה במילים.
העיניים? לא, העיניים בסדר גמור. קצת עייפות. קצת חסר הניצוץ
של ההתרגשות שכל כך מאפיין אותן.
האף? לא, הוא רגיל כזה. אף. מה כבר אפשר להגיד עליו?
זה יותר למטה, ככה, בשפתיים. כן, נו, החיוך שלי נעלם.
קשה לי בלעדיו.
אני נראית רצינית יותר בלעדיו. קצת קשוחה. קצת עצובה. קצת
עייפה יותר.
לאן הוא נעלם?
לא יודעת, זה מוזר. ככה זה, כשאני ממש ממש מתאכזבת או ממש ממש
נעלבת ממישהו. זה קורה. כבר לא מתחשק לחייך. אז הוא נעלם.
כשכואב, כשעצוב, כשקשה, הוא פשוט נעלם. כי כבר לא טוב לו איתי.
אני לא מאשימה אותו. אחרי הכל, גם לחיוך שלי כואב, לפעמים. כי
קשה לו לחייך חיוכים מזוייפים. הוא אמיתי מדיי.
החיוך שלי כבר התחיל לסמוך עליו. נו, על זה שחשבתי שהוא אמיתי.
באמת. הוא כבר התחיל להיות תלוי בו. חייך כל פעם כשההוא היה
באיזור, בכל פעם שההוא אמר לי משהו... אבל עכשיו כשההוא כל כך
אכזב, אז החיוך שלי נעלם, לא מתחשק לו לחייך יותר.
כן, גם החיוך שלי התאכזב. הוא נפגע. ונעלב. וקשה לו. גם
לחיוכים יש רגעים כאלה, שלא בא להם לחייך יותר. ואז הם
נעלמים.
כן, גם החיוך שלי מלמל את: "כמה זה כואב, כל פעם" (ל. המוסד),
מן משפט כזה שמישהו אחר ניסח, ניסח אפילו טוב ממני, אם להודות
על האמת. יש משפטים כאלה, שאנשים אחרים מנסחים וכולם יכולים
להזדהות איתם. אפילו החיוך שלי.
אז ניסיתי להחזיר אותו, את החיוך וזה לא הלך. לא התחשק לו
לחזור אליי.
דווקא חבל. הרגשתי שמשהו חסר. לא כל כך כיף להיות בלעדיו.
"הכל בסדר?" שמעתי קול מהחדר השני. צעדים הלכו והתקרבו אליי.
בסך הכל הלכתי לשנייה למסדרון. הסתכלתי במראה ושקעתי במחשבות.
שכחתי את עצמי.
"אני בסדר." אמרתי. מנסה לשכנע את עצמי. לא רציתי שהוא ידאג
לי.
והוא נעצר לידי. וחיבק אותי. חיבוק ידידותי, קצר, לא מחייב.
זרועו נכרכה סביב צווארי ברישול, בריפיון. ונשענתי עליו.
כמה מוזר להישען על מישהו. המון זמן לא עשיתי את זה.
דמעה קטנה, חמה, שקופה, זלגה על הלחי בעודי מחובקת ומביטה
במראה. כבר לא ראיתי כל כך טוב, ראיתי קצת מטושטש בעקבות כל
הדמעות שהתכוונו לרדת בעקבותיה. לא רציתי שהן ירדו. בכלל לא.
"היי," הוא לחש וניגב את הדמעה בידו החמימה "היי, הכל בסדר.
אני כאן, איתך."
ואיכשהו, איכשהו, חזר החיוך. והוא היה יפה יותר, אמיתי יותר
וזוהר יותר מכל החיוכים שחייכתי אי פעם.