התוכנית להציל את סבא הייתה פשוטה: לאכול גלידה. את כל הגלידה
בעולם, שלא יישאר לו אפילו כפית אחת לטעום. זה יותר קשה ממה
שזה נשמע, כי סבא שלי באמת אהב גלידה, ואם לא הכולסטרול שלו,
סבתא אומרת שהוא היה אוכל כל יום לפחות שתי קופסאות, כי גלידה
הוא אוהב אפילו יותר ממנה. ותמיד ארוחת שישי היה מרוץ כזה, של
לאכול את המנה העיקרית הכי מהר שאני יכול (אבל עדיין לקחת שתי
צלחות שסבתא לא תעלב) ואז מהר לשים במדיח ולבקש מסבתא גלידה.
אמא לא אהבה את כל הגלידה שאני אוכל, אבל זה פשוט כי היא לא
הבינה. כי אם היא הייתה יודעת למה אני אוכל, היא בטח הייתה
אוכלת גלידה בעצמה, אפילו שהיא בדיאטה. ואז בסוף, הייתי מתחיל
לאכול, הכי מהר, כל הזמן בודק איפה סבא. הדבר הכי חשוב במרוץ
הזה, הוא לדאוג שסבא לא ידע, כי בטח אם הוא היה יודע שהוא
בתחרות, הוא היה מנצח אותי בחצי מהזמן. ואז, בדרך כלל בערך
בקערה השלישית, זה כבר באמת נהיה קשה ולפעמים היו ימים שבאמת
עמדתי להישבר. אבל תמיד מריה הייתה מסתכלת עלי, באותם העיניים
החומות, וזועקת לי שאני אגמור. לפעמים קיוויתי, שהיא מבינה את
התוכנית שלי, ואז שאני אצליח, אני אהיה הגיבור שלה, כי את
הגלידה אכלתי בעיקר בשביל סבא, אבל גם בשבילה.

רק אני ומריה ידענו שהידיים של סבא רועדות כמו איזה בלנדר ישן,
אפילו סבא בעצמו לא ידע. מריה לא אמרה לי שהיא רואה את הרעידות
(בעיקר כי היא לא ידעה עברית, אבל  אולי כי אפילו היא הבינה
שבמשפחה הזאת, יש דברים שלא אומרים) אבל בעיניים שלה היא לחשה
לי. לי ומריה הייתה שפה שונה מהם. לא דיברנו במילים או תנועות,
רק מין מבטים קצרים כאלה, שהיית צריך לפענח כמו איזה קוד סודי,
שאף אחד בעולם לא היה מצליח לגלות (חוץ מסבא אם הוא היה רוצה).
מריה לא הייתה כמוהם. כלומר גם בלי קשר לעור מוקה שלה, ולשפה
המוזרה, כי למריה היו ידיים עדינות, ובכל שישי הייתי מחכה
לידיים האלה, שיובילו אותי לשולחן. מריה הייתה הבנאדם היחיד
בעולם שידע על התוכנית הסודית שלי. איתם לא היה מה לדבר. הם
היו תמיד עסוקים מידי בשיחות העייפות שלהם, בזמן שאני הייתי
מספר למריה על ההתקדמות בתוכנית, לפעמים סתם היינו מדברים על
דברים שילדים בכיתה בכלל לא היו מבינים (בגלל זה הם אף פעם לא
רוצים לשמוע). הייתי מספר לה על מה שלום בחורינו שמרגלים
במדינות ערב, ונותן לה דו"ח ממש מפורט על כל אחד (לפעמים הייתי
ממציא קצת). וגם על אריק אריקסון "האדום" ואיך הוא ניצח את
הרעים ואברי אלעד שעזר לרעים אחרים. לפעמים הייתי אפילו מספר
לה על סבא. לא באמת ידעתי משהו, אבל המצאתי סיפורים ממש טובים.
אבל מילה אחת לא הוצאתי, אבל הכל היה במבטים.

כבר כמעט שנה שאני עוקב אחרי הידיים של סבא. בפעם הראשונה
שראיתי שהידיים שלו רועדות היה לא שהסתכלתי עליו, אלא על הצל
שלו. כאילו הוא עצמו בכלל לא זז, אבל משהו בדמות הענקית שעטפה
את כל החדר, רעד. עם הזמן, זה כבר היה ברור. בכל שישי הם רעדו
קצת יותר ויותר, כאילו סבא מאבד עליהם שליטה למרות שהוא בכלל
לא שם לב. אפילו כשהוא היה אוכל, והמזלג שלו הייתה רועדת כמו
איזה מנוע ישן. ואני דווקא ניסיתי שלא להסתכל, אבל לא הצלחתי.
ובסוף, הייתי בטעות מביט, רק לרגע, ורואה את הידיים רועדות.
ואז ישר חוזר להביט בצלחת, אומר לעצמי שהן לא רעדו, שהן לא
רעדו. והייתי גם מאבד את החשק לאכול, אבל ואף אחד לא שם לב.הם
היו עסוקים בשיחות הארוכות והעייפות שלהם ורק מריה הייתה
משאירה לי חיוך מלטף, וגם עלייה הייתי מביט לשנייה, ואז שוב
ישר חוזר לצלחת, אבל את החיוך שלה דווקא לא ניסיתי לשכוח.

חוץ מלרעוד, סבא שלי גם היה במוסד, והוא הציל את המדינה לפחות
פעמיים. סבא שלי גיבור. מהסוג שאין כמעט, שנמצאים בתמונות
הישנות האלו, מחזיקים את הנשק בידיים גדולות ומחוספסות, עם
השפם הענקי שכמעט מסתיר את הפנים, שאתה קצת מפחד להסתכל עליהם
מרוב שהם גיבורים. וזה למה לקח לי כל כך הרבה זמן להבין את
הרעידות, כי דווקא לגיבורים כאלה דווקא לא אמורים לרעוד
הידיים. אולי רק כשהם נמצאים בקוטב הצפוני או מחזיקים משאית של
איזה 500 טון, וגם אז מותר להם רק קצת, ובטח לא רועדים מלאכול
גלידה.
הכול אצל הסבא שלי היה נורא סודי, והיה אסור לו לספר אפילו לי.
למרות שהוא כבר פרש מזמן, לפעמים עוד הייתי שומע את אמא וסבתא
מדברות עליו בטלפון , כשאמא הייתה  נכנסת לחדר שלה בשקט, בכלל
לא יודע שמהחדר כביסה שומעים הכל. היא הייתה מדברת על סוכנים
אמריקאים שסבא הכיר. היה שם אחד, שבטח היה ממש חושב, כי כל פעם
לפני שהיא הייתה אומרת את השם שלו, היא הייתה שותקת לרגע, ואז
לוחשת חלש חלש, כאילו אפילו מעצמה היא מסתירה, כאילו אם מישהו
שומע אותה אומר את השם שלו, ישר האף.בי.אי היה רודף אותה.
אפילו כשאני שאלתי אותה מי זה ה"פרקיסון הזה" (היא תמיד הייתה
אומרת הזה, ונאנחת בסוף), היא אמרה שיש דברים שעדיף שאני לא
אדע. שאלתי אם סבא בסדר, והיא אמרה שלסבא לא צריך לדאוג.

ובאמת שסבא לא צריך שמישהו ידאג לו, אבל ככל שהזמן עבר,
והרעידות גברו, לא יכולתי להתאפק. ועכשיו להציל את סבא שלי היה
כבר מבצע סופר מסובך. כי מזמן זה לא רק להציל את הידיים, כי גם
הידיים והרגליים נדבקו. וכל השרטוטים הלכו קפוט, כי עכשיו צריך
להלחם בדרך אחרת. אתה בעיקר כועס על עצמך שלא הצלת את סבא שלי
כשזה היה רק הידיים, כי עכשיו ממש צריך להוציא אותו מהקליפה
המתפוררת הזאת שלו, ולמצוא לו קליפה שכבר תתאים קצת יותר, נגיד
של ג'יימס בונד או משהו.

ואת הרעידות המוזרות האלו אף אחד לא רואה, אבל כולם מרגישים.
אמא פתאום היא התחילה להוציא מהמוח שלה את כל הסיפורים הישנים
של סבא שהעלו אבק, על כל המלחמות והדברים, כמעט בכל הזדמנות
שהיה לה היא סיפרה לי עליו, על כל הארץ הזאת שהוא בנה בשתי
ידיים, ועל כל מה שהוא עשה, ואני כמעט רוצה לצעוק עליה, אבל
מתאפק שלא, וספוג את כל העלבונות האלו שלה, שהכאיבו לי בכפות
הידיים ובמוח ובלב. כל פעם שהיא הייתה משתמשת בלשון עבר האיומה
הזאת שלה, היא הייתה קוברת את הסבא הזה שלי עוד קצת, לא נותנת
לו סיכוי. ואפילו גיבור כמו סבא לא יכול ככה לבד.

ובסוף כמו תמיד, הוא ניצח. הם כולם שיחקו, במשחק החולני הזה
שלהם. כל הזמן הזה הם ראו אותו רועד ושתקו, שיתפו אותי פעולה.
והוא רק חיכה להזדמנות להביס אותי, לקחת ממני את הדבר היחיד
שגורם לי להמשיך להילחם. את הידיים העדינות שלה כבר לא הרגשתי
יותר, הם לקחו אותה ממני. ובעצם בכל הפעמים שהוא עשה את עצמו
מדבר איתם, הוא בעצם פענח את הצפנים האלה שלנו, ידע על התוכנית
כל הזמן, ורק חיכה לזמן הנכון, כשאני כבר יהיה מותש מידי. והם
ניסו לשכנע אותי שזאת היא בכלל שרצתה, כי יש לה ילדים
ומשפחה.אבל  אני ידעתי שלא. שהיא בחיים לא תזנח ככה את החזית,
גם אם היה לה ארבע עשרה ילדים, בטח לא כשהיינו כל כך קרובים.
ואני עדיין מדמיין איך הם אמרו לה ללכת, והיא  בטח ניסתה
להתנגד, אבל הידיים הגדולות שלו הכניעו אותה

ואמא בכלל לא מבינה מה פתאום אכפת לי המטפלת הזאת פתאום, הרי
מילה אחת לא החלפתי איתה בכל השנה הזאת. ואני ככה יושב מול
השולחן, והם לוחשים לי באוזן להיות מנומס, אבל אני כבר באמת
עייף מכל הדברים האלו שלא מדברים עליהם, ובלי בושה אני מחליט
לדבר  פעם אחת בשפה שלהם, שיבינו טוב טוב, שלי כבר נמאס
מהרעידות האלה שלו, ושאם הוא רוצה להיות הגיבור היחיד במשפחה
הזאת, ולא לתת לאף אחד להציל אותו, מצידי זה בסדר. והם כולם
הסתכלו אלי, ורק לרגע המסכות שלהם נסדקו, מוכיחים שהם ידעו כל
הזמן. ואפילו אצלו המסכה נסדקה לרגע, אבל לא מזעזוע, אלא משמחה
של ניצחון.

ועכשיו יש פיליפינית חדשה, שלא מבינה צפנים מיוחדים (למרות שהם
מנסים לשכנע אותי שגם מריה לא הבינה). מאז שמריה עזבה אני כבר
לא אוכל גלידה. ועכשיו אפילו אני חושב שזה קצת ילדותי להאמין
שהגלידה עושה לו קר מבפנים, ובגלל זה הידיים שלו רועדות. כי את
הסבא הזה שלי כבר אי אפשר להציל

ומכל הקרב הזה כבר שכחתי, ואת הרעידות כבר קיבלתי בכניעה
מוחלטת. אני רק מנסה לנצל את מעט הזמן השאול שעוד נותר,
בלהתנהג כמוהם, כאילו הסבא הגיבור שלי יחיה לנצח.