הייתי נותנת הכל,
שתחזור להיות שוב שלי.
והלכת, אתה לא יכול.
ואמרת, זה לא בגללי.

הייתי נותנת הכל,
להרגיש את ידיי על ידיך,
וברחת, אתה לא יכול.
והוצאת אותי מחייך.

הייתי רוצה להרגיש בלילות את אותו החיבוק הישן.
שתמחק לי את כל התקופות הקשות ותישק לשפתיי כשאישן.
שאזכה להרגיש את לבך הפועם, להניח ראשי על גופך.
האם גם אתה בסתר חולם שאחזור להיות שוב שלך?

הייתי נותנת הכל,
כדי לראות אותך שוב מחייך.
וניתקת, אתה לא יכול.
איך ברגע זה בא והולך?

הייתי נותנת הכל,
לשמוע את שמי בקולך.
עזבת, אתה לא יכול.
וזה כל שנותר לי ממך...

הייתי רוצה להרגיש בלילות את אותו החיבוק הישן.
שתמחק לי את כל התקופות הקשות ותישק לשפתיי כשאישן.
שאזכה להרגיש את לבך הפועם, להניח ראשי על גופך.
האם גם אתה בסתר חולם שאחזור להיות שוב שלך?

הייתי נותנת את כל עולמי כדי להיות שוב אתך.
הייתי מוכרת גופי ודמי לחבק אותך תחת שמיכה.
להביט בעיניים האלו של ים, הגדולות שטרפו את יומי.
בגללך לא נותרה לי פינה בעולם, שאהיה רק אני לעצמי.
בגללך הירח מוריד מצבעו ונושרים כוכבים בשמיים.
בגללך גם השמש נחבאת לה באופק, וגשם שורף בעיניים.
בגללך הפרחים לא פורחים באביב, ועצים מנשירים צבע סתיו.
בגללך גם הים לא שקט בלילות, וגלים שמוחקים את הקו.
בגללך ציפורים כבר פסקו משירם והחושך מקדים לבקר.
בגללך לא נותר לי אוויר לנשימה והאופק נראה לי חיוור.

וגם את חיי הייתי נותנת,
לראות את דמותך בפתחה של הדלת.
לשמוע צחוקך מלטף את פניי,
לראות את כולך, מתבונן מעליי.

לא מוצאת לי דקה בודדה למנוחה,
בלי להגות בכאב את שמך.
ואבדו הימים,
ואבדו הלילות,
ואיתם גם אבד לי החשק לחיות.
ומוזר לי כלכך איך וויתרת עלי,
בלי מלחמה, רק וויתרת ודי.

את הכל מעיין, אעשה בשבילך.
אלקט כוכבים בשקית לכבודך.
אגרש מפלצות, אלחם בשדים.
אהיה זיכרון לזמנים אבודים.
ואוריד גם ירח, ושמש זהב.
רק שתחזור, שתחזור כבר עכשיו.