ובתוך כל השגרה הזו,
מצאת לך רגע אחד שלי
לחזור לי אל המחשבות
לעורר בי את כל אותם הזכרונות.

פתאום הרגשתי את הרגע ההוא שוב,
את השניה שעברת לך למקום הטוב יותר לכאורה,
את השניה שבה נשמע הצליל הצורם של מכונת ההחייאה,
והצליל הנורא ההוא מהדהד שוב ושוב בראשי
הצליל ההוא שסימל את הסוף
מכל כך הרבה בחינות.

ותראה מה זה,
זה כבר כמעט שלוש שנים אחרי,
ומי בכלל מסוגל לתפוס, או להבין.

והתקדמתי מאז, כמו שבטח רצית,
ואולי אפילו בדיוק כמו שקיווית.
אבל זה לא אותו דבר,
וזה כן חסר. וכל כך חסר.

אבל נשאר לי כאן הרבה ממך,
בין אם זה שירים שמזכירים לי אותך,
או ריח בושם כמו שלך,
או חיוך ועיניים בוהקות כמו שהיו לך,
או בין אם זו רק הציפייה שתשוב,
לא חשוב מתי, ולא חשוב אם בכלל,
אבל היא קיימת, והיא לא דועכת.

תחזור.