קשה לזהות משהו טוב כשהוא נמצא ממש, ממש מול העיניים בהישג
יד.

ואתה כל כך מטומטם שלא הושיט את היד לקחת. היו לך כל כך הרבה
הזדמנויות. כל כך הרבה. הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך. הכל.
אפילו לוותר על עצמי ולא לראות שום דבר אחר חוץ ממך.

הייתי מקשיבה לך, שזה משהו שאתה כל כך רוצה. הרי העיניים שלך
מביעות כל כך הרבה רגש ומחשבות נסתרות, שאתה מתעקש להחביא, כדי
שחס וחלילה לא נחשוד שיש לך לב. הסתרת אותו מצויין. כל כך טוב,
עד שקשה לי להאמין שהוא קיים. אולי זאת הסיבה להתנהגות שלך
כלפיי. אתה פשוט פוחד מעצמך, פוחד שאגרום לך להרגיש ולאבד את
הראש.

הייתי צוחקת איתך, כי אני יודעת כמה ההומור חשוב לך. היינו
צוחקים ביחד מהבדיחות שלך, משלי, מבדיחות משותפות. הייתי
מדגדגת אותך בבטן, עד שהיית צוחק צחוק אמיתי, משוחרר וכנה. כי
כשאתה מחייך, הכל קל יותר. אתה לא חושב? אומרים שההומור בא לך
כמגננה. אני מאמינה שהוא עוזר לך להתמודד עם דברים, אבל פעמים
רבות, הוא עוזר לך גם לברוח.

הייתי תומכת בך, כי אני יודעת כמה חשוב לך לקבל אישור
מאחרים, לקבל ייעוץ, מילה טובה. הייתי תמיד שם בשבילך, זאתי
שאומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון. הייתי נוסעת אליך באמצע
הלילה אם היית צריך אותי. גם אם היו נגמרים האוטובוסים, הייתי
לוקחת מונית ומוציאה את כל הכסף שאין לי, אם היית רוצה אותי
שם. אף פעם לא עשיתי חשבון לכסף איתך ולא ראיתי אותך כהשקעה
לטווח הארוך.

הייתי מחבקת אותך, כי אני יודעת שאתה צריך חום ואהבה. שאתה
זקוק לחיבוק מדיי פעם, איזו כתף שתוכל להישען עליה ויד רכה
שתלטף אותך.

זה מה שהייתי בשבילך? נכון. סתם יד וכתף. סתם איזו מישהי
שאפשר להישען עליה בימים קשים... עכשיו אני מבינה את זה. זה לא
עושה את זה פוגע פחות.

כשמבטיחים ליצור קשר, בדרך כלל עושים את זה. אלא אם כן, אין לך
מילה. אז כנראה שאין לך מילה ואין לך כבוד. עכשיו גם אין לך
אותי.