באותו היום אמרת לי שיום יבוא ויהיה טוב. ואני אמרתי לך "שח"
והמלך שלי התקדם בגאוותנות אל עבר הסוס האחרון שנותר לך, ואמרת
שלא אומרים "שח" על סוס, רק על מלך. אני זוכרת שחשבתי לעצמי
שזה קצת לא הוגן, זה שאף פעם בעצם אתה לא משחק עם מלכים, אתה
לא מאמין במשטרי מלוכה, ואני רק רציתי להגיד "שח". כל כך
רציתי.

הסקסופון ההוא ניגן באותם ימים מנגינות שלא הכרתי. והנגן גרם
לי להרגיש רגשות שלא הבנתי. והחיים הדיפו ריחות שלא הרחתי
בזמנו, ועכשיו כשאני מריחה אני נזכרת באותן מלודיות. הרגש רק
ליטף לי בעדינות את עור התוף באותם ימים, הוא לא היה ברוטאלי
וטובעני כמו עכשיו. הוא היה רלוונטי. תמיד היה ברלוונטיות משהו
כל כך שלו. אני זוכרת איך נהגתי לשבת מהופנטת למראו הזהוב,
מחכה שירד לטונים הנמוכים, שם למטה, איפה שמתחבאים הרגשות.

תמיד ידעתי שהיית יכול לנצח אם היו לך כלים. אבל כל מה שהיה לך
זה סוסים. שני סוסים, בן ובת, שנלחמו אך ורק למען האהבה. ואני
נלחמתי למען המלוכה, מלחמה פרימיטיבית, עם ניצול של בעלי חיים
ובלי כל מטרה. וכל כך קינאתי בך. כי ביום שבו תנצח, אתה תוכיח
לי שצדקת, ושאפשר לנצח עם עקרונות בלבד. והסוסים שלך ירקדו
סלואו לצלילי סקסופון איטיים ונמוכים, ואתה תחייך בגאווה, תגן
על הדמוקרטיה שלך, ובקול עמוק שנצרד מאלפי הפסדים תאמר לי, עם
דגש על כל הברה, שח.