תמיד ברגעי שעמום או משבר
העט נעטף על ידי האצבעות
ומקבל חיים משל עצמו.
פתאום העט מתחיל לטייל על הדף
ועולם חדש מתמלא בין השורות.
עולם בצבעים שונים: שחור, אדום, כחול
אבל העיקר שמתמלא פה משהו
כי תחושת הריקנות כל כך גדולה
שאפילו עט פשוט בצבע נטול רגש
יכול  למלא חלל גדול כל כך.
ועל הדף נכתבות המילים,
לפעמים בלי קשר אחת לשניה
ובלי משמעויות ומסרים גדולים
סוג של פורקן,
סתם להגיד מה יושב על הלב.
ולא שהדף יכול להבין או להגיב
אבל הוא עוזר.
אין לו טענות ואין לו בקשות
הוא לא מצפה לדבר:
לא לתשובות ולא למסקנות מרעישות.
רק שימלאו אותו כי כמוני
הוא מרגיש ריק.
וכשהדף מלא והמשפטים שלמים וגמורים
או לא שלמים ולא גמורים,
תחושת סיפוק עוברת בגוף.
הנה הכל רשום, הכל כתוב
בלי חומות ובלי מחסומים ומעצורים.
הדברים שהיו נאמרו.
אך פתאום נגמר הדף ולא מספיק
ויש עוד כל כך הרבה להגיד.
אז הופכים את הדף והכל מתחיל מחדש עם שוב הרבה ריק.
ואחרי שעברתי והתחלתי מחדש
שכחתי בכלל מה רציתי להגיד.
ורק המילים רצות מול העיניים
ועכשיו יש הרבה בלאגן וכבר לא שורות ומילים
ובטוח בלי שום סיפוק.
הרבה כלום בלי הרבה קשר לכלום.
יש בעיקר הרבה ריק, שוב.
ואין תשובות ואין מסקנות
ואין רעש - רק הרבה שקט
והיד מרפה והעט נשאר חסר חיים
והעולם נסגר ויש רק לבן
עם כתמים
מלווה בבדידות.