היא שכבה שם, על המיטה הלבנה והביטה בכל המכשירים, ספק ערה,
ספק חולמת.
ולפתע ראתה את מה שכולם נוהגים לכנות בשם "אלוהים".
"מה שלומך, ילדתי?" הוא שאל.
והיא חייכה מין חיוך אירוני ושאלה:"מה, אתה לא יודע?". ואז הוא
השפיל מבט ונראה קצת נבוך, כי באמת הוא ידע אבל היה חייב
לשאול. בתוך רגעים ספורים התעשת והישיר מבט ופתאום נעשה קולו
קר: "את יודעת, זה כבר לא רחוק".
ואז היא ניגשה בשארית כוחותיה וניסתה להתרומם מהמיטה.
"רגע, רק עוד רגע". מיהרה להגיד. "תחכה עוד רגע". והיא יודעת
שזה לא התפקיד שלו, לפחות כך אומרים, אז הרגישה שיש לה לפחות
עוד כמה דקות, אחרונות.
"בוא נעשה עסק" פתאום אמרה "תן לי שנה נוספת על כל חלום שאני
רוצה ועוד לא הספקתי להגשים.
והוא חייך חיוך טוב והתיישב. "אני מקשיב".
"תן לי עוד חמישים שנים לפחות" היא אמרה. "אני יודעת שזה הרבה,
אבל יש לי עוד כל כך הרבה לעשות".
"אבל אין לך חמישים חלומות" הוא השיב. היא חשבה לרגע איך הוא
יודע, ואז נזכרה.
"ואולי ארבעים וחמישה, או שמא ארבעים". היא ניסתה.
"ארבעים? את בטוחה שיש לך כה הרבה?"
"שלושים". אמרה בהחלטיות. "יש לי בטוח שלושים".
והוא נתן בה מבט נוקב והיא חשבה איך אומרים שלאלוהים יש מבט
מוסר וכליות. בטח לזה התכוונו.
והיא נאנחה ונשכבה. "אז אולי עשרים שנים?" הפטירה.
"זה בכל זאת הרבה". הוא אמר.
"אז סגרנו על עשר שנים. יש לי עשרה חלומות. אתה מוכן? אז ככה.
החלום הראשון הוא לצאת מבית החולים..."
ואלוהים הפסיק אותה ואמר:" זה לא נחשב חלום".
"מה זאת אומרת? אתה לא יכול להגיד לי מה לחלום... זה לא פייר.
אתה מוציא אותי מריכוז. אני לא מצליחה יותר לחשוב".
"אין לך אפילו אחד". הוא אמר וקם, והיא התכווצה במיטתה.
ולפתע הסתובב. היא התרוממה.
"בו ברגע שהפסקת לחלום, ידעת שאני אבוא". הוא אמר.
והיא לא ידעה למה הכוונה. ואם הצליחה וזכתה או אבוי, לא.
ואז הגיע מישהו לבוש בשחורים עם פנים מוזרות מאוד, אם ניתן
לקרוא למה שהיה מעל לצוואר שלו - פנים.
והוא לא דיבר, רק התקרב לאט, לאט.
והיא צעקה: "אבל רגע, רק הרגע דיברתי עם הבוס שלך ו... דבר
איתו הוא נתן לי עוד קצת זמן, והוא היה כל כך חייכן, אני
בטוחה!"

והוא רק הרים את השמיכה הלבנה ואמר: "הוא אלוהים, הוא חייב
להיות רחום וחנון" ורגע לפני שכיסה לגמרי את פניה הוסיף המלאך
השחור: "אבל אנחנו עובדים על זה..."