חברה,

תראי מה זה... איך בכמה שבועות הפכת להיות מההיא של ההיא לחברה
טובה. חברה מאוד טובה. תראי איך בכמה שניות ממש גרמת לי להיקשר
אליך. נקשרתי. אני מודה. הגיע הזמן להגיד את האמת. אולי לא כל
הזמן הראיתי את זה אבל זה מה שקרה. הפכתי להיות הברווז ואת
אותה אחת שהיית קודם.

בכמה שניות נשברו כל החומות שעטפו אותי. הפכתי מאדם שלא סומך
לאדם שסומך. עליך. חזר לי האמון חזרה לי השמחה. לא יודעת
להסביר איך, אבל ברגעים קטנים איתך צחקתי גם כשהיה לי עצוב.
משפט אחד שלך עשה לי חיוך בין הדמעות.

באת לי ברגע הכי רע בחיים. ואיכשהו עשית לי חיוך. את, שתמיד
באה לי בטוב. תמיד יודעת איך להגיד את המילה הנכונה.

ועכשיו זה את, שאני חושבת עליה ומיד בוכה.

אני יודעת שהכל אשמתי. אני יודעת שהכי בעולם אני אשמה. אני
סתומה.

אולי יום אחד תביני שהכל התחיל מזה שדאגתי לך. הכל התחיל מזה
שלא רציתי שתיכנסי למה שאני נכנסתי, למה שהרס אותי לפני כמה
חודשים. הכל התחיל מזה שפחדתי שתיפגעי ממנה. אחרי זה זה
הידרדר. ראיתי אתכן מהצד, זה היה נראה בדיוק כמונו. את צודקת,
אתן כולכן צודקות. קינאתי.

פחדתי שהיא תיקח לי אותך, בדיוק בשלב שהתחלתי לקבל אחת כמוך.
פחדתי שלא יהיה לי את. פחדתי שלא תנגבי דמעה או פנים של שכרות.
פחדתי פחדתי פחדתי.

ועשיתי טעות. עירבתי אותך וערבבתי אותך ובלי הרבה מילים הרחקתי
אותך. זה לא מה שחשבת. לא צעקתי לידה, לא בכוונה. לא התכוונתי
שתתערבי. פניתי אליך כי את היית היחידה שמקשיבה. היחידה שאני
יכולה באמת לסמוך עליה. לא כמו ההיא, ההיא שפותחת את הפה. לא
כמו ההיא שאני הולכת להרחיק. עליך אפשר לסמוך. את היחידה
שיכלתי באמת לבוא ולצעוק ולדעת שתביני. לדעת שתביני שאני לא
צועקת עליך, אני צועקת לך.

צועקת לך שתעזרי לי, צועקת לך שתצילי אותי. שאני לא יכולה יותר
לא עם עצמי ולא עם העולם. לא הספקתי להגיד לך אבל זאת הייתה
הכוונה. שתעזרי לי... אבל את נעלבת, נפגעת, כעסת, ובצדק.

פניתי אליך שתביני, פניתי אליך שתסלחי, פניתי אליך שתחזרי. אבל
כבר היית רחוקה מדי. אמרת שסלחת, אבל זה לא הכל. אני צריכה
שתחזרי לחיים שלי. את החברה הכי טובה שאני יכולה לחשוב עליה.

את היחידה שיודעת להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון. לגרום לי
לצחוק גם כשאני עצובה. הייתי נותנת לך את החיים שלי, ובמקום זה
בטעות בעטתי בך. בלי כוונה. בעטתי בכולם ואת היית שם גם.

אני יודעת שהיא לא שווה את זה, אבל היא כבר לא קשורה. עכשיו זה
רק אני את (וכל מי שבחר להתערב). אני מבינה שאת כועסת אבל חשוב
לי נורא שתביני. אני סומכת עליך. אני הכי הכי סומכת עליך שרק
אפשר. מעולם לא הייתה ולו שניה אחת שבה לא סמכתי עליך.

אני עצובה. אני לא עצבנית, אני לא בדיכאון, אני לא כועסת. אני
פשוט עצובה. יושבת בבית ובוכה. שומעת את השיר שלנו ובוכה. שמה
נעלי בית עם צורה של החיה שלך ובוכה. ובוכה בוכה בוכה.

מכל החברים שהיו לי ויהיו לי אי פעם, את הכי שאני לא רוצה
לאבד. את הכי שאני לא רוצה להתרחק. את הכי שאני אעשה הכל כדי
להחזיר אותך לחיים שלי. את הכי חמודה והכי מקסימה והכי מצחיקה
והכי חכמה. את הכי הכי שאפשר.

אני יודעת שאת כועסת/ פגועה/ שומרת על דיסטאנס/ מרחק/ מנסה
להקדים תרופה למכה... אבל תביני, אני לא "חברה מהמוקד" וגם את
לא. אני חברה. ואני באמת חברה. אני לא מנסה לשכנע אותך, כי זאת
בחירה שלך. אני לא אכריח אותך כי אין טעם.

אני לא יודעת כבר מה לומר ואיך לבקש. אולי אם היית רואה אותי
עכשיו, יושבת ליד המחשב במשמרת לילה, ובוכה כמו ילדה, אולי אז
היית מבינה כמה אני אוהבת אותך, כמה את חשובה לי, וכמה אני
פשוט לא מסוגלת, לא מסוגלת לחשוב שאת רחוקה. עד כמה הייתי עושה
הכל כדי למחוק הכל, כדי לחזור להיות כמו קודם, חברות טובות.

זה לא רק הדאגה שלך, זה לא רק החכמה שלך וזה לא רק היופי. זה
עצם קיומך בחיי כחברה טובה שהביא לי את האור. אל תקחי לי
אותו.

אני מצטערת שאני מטרידה שוב אני מצטערת שאני קודחת וחופרת. אבל
אני לא מסוגלת יותר. כל רגע שאת רחוקה הוא כואב יותר.

אני מבינה את הכעס והריחוק אני מבינה הכל באמת. באמת. באמת.
ואני אבין גם הלאה. אבל אין פה מכה שצריך להקדים לה תרופה,
ומעבר לזה, החברות שלנו היא הרבה יותר חזקה מכל השיט הזה שהוא
כולו חוסר הבנה, טוב, וטיפשות וטימטום שלי. אפשר להתגבר ולפתור
הכל בלי להתרחק. מבטיחה.

בייב, את חסרה לי. את יודעת מה ברווז עושה? בוכה...

דברי עכשיו ילדה, אני שומעת, אני רוצה להקשיב עוד ועוד ועוד...