לא הייתי מאושרת בילדותי. ביני ובין העולם הקסום חצצה תמיד
חומה של פחד, שהגבהתי ושמרתי עליה ככל שהתבגרתי.
לפעמים היו לי מחשבות באשר למה שקיים מעבר לאותה חומה, לפעמים
היה לי חשק לפרק אותה. לפעמים נשבו רוחות שהתגלגלו והגיעו
מעליה ואני הייתי מריחה אותן ומדמיינת שאני נמצאת בצד השני. אך
מכיוון שמעולם לא אזרתי מספיק אומץ כדי לפרק אותה, הזכרונות
המתוקים ביותר מילדותי נשארו זכרונות של געגוע, של חלום ושל
כמיהה. ולא מעבר לכך.
זה התחיל בסיפור אהבה. היה זה בעת שהתחלתי להתבגר, להאריך את
רגליי ולהתעצב כעלמה. לא הייתי הנערה היפה בשבילה ילד עוזב את
ביתו, עובר את החומה שלו וחוזר כגבר. הייתי זו שהסתכלה מהצד
והוריקה מקנאה. עם אבק כוכבים הוא חזר בכיסו, לפזר במחלפות
ראשן של הבנות. אך אני רציתי לחזות בכוכבים עצמם.
בציפורניים מטופחות התחלתי לחפור לבנה אחר לבנה החוצה. אמרו לי
שזה עיסוק אובססיבי. אך החומה החלה אט אט להדלל, ובימים
מסויימים אני מסוגלת לטפס מעליה ולראות את הצד השני.
אמא אומרת שזה לא עסק לליידי. אמא אומרת שגברים לא אוהבים בנות
עם שפשופים בברכיים ולכלוכים מתחת לציפורניים. אך אני לא
מקשיבה לאמא, אני הולכת להשיב לעצמי את מה שחסרתי בילדותי.

חלק מההשראה והרעיונות לקוחים מספרו של ניל גיימן, "אבק
כוכבים".