הרבה זמן לא כתבתי , אבל זה פשוט יהיה חטא לא לכתוב עלייך
....

העיניים הכחולות האלה לא נותנות לי מנוחה
הן שונות מכל מה שהכרתי.

המבט שלהן הוא כל כך חודר, הוא לא כמו מבטים שטחיים,
אחרים, הוא חודר, אתה יודע איך זה,
גם בך וודאי הביטו לא פעם שתי זגוגיות תכולות.

זה יכול להיות כמו כל שיר מדף שכתבתי אי פעם
אבל זה לא, זה לא כי זה אתה, זה לא כי זה שנינו.

הנשימות שלך, הן אחרות, בלמעלה שם,
של האוזן, והנשיקות בכתף,

אתה כל כך גברי, תומר,
כל כך גברי שאני מרגישה ילדה לידך,
אבל ככה, גם אני מנסה להיות אישה.

זה הולך ומשתפר מרגע לרגע,
ואני, אני כל כך לא רוצה שזה ייעלם.

אז אל תיעלם.

תמשיך ללטף אותי ולחבק אותי עם הכתפיים האלו שלך,

ולהסתכל עליי כמו אז, באותו לילה, בלי פרשנויות .

זה רק שנינו, וזה כאילו תמיד היה.

תראה אותי, במקום שירים יוצאים לי רצף של משפטים קטועים.

עוד מעט גם יהיו לי שגיאות כתיב.

אני מרגישה מגוחכת אבל זה בטח משהו טוב.

זה טוב תומר אתה שומע? אל תתן לזה לחמוק.