אומנות לא הופקרה!
יתכן וזה לא רע
שבימינו כל אשר
מחבר משפט כשר,
כבר זוכה להכרה
ונחשב למשורר.
חייבים להתפשר
וזה לא רק בשירה,
גם במלאכת ציירים:
רק תרים
את המכחול,
תערבב שלושה צבעים -
וציירת את הפנים...
אם אתה חובב מחול,
אל תלך ללמוד תנועה.
אם גרמת הנאה
לפחות לעצמך -
שיהיה בהצלחה...
אז גם לי היום יש זכות
לעסוק באומנות.

אי שם ואי פעם
לא רחוק ולא קרוב
היה היה מר טעם
ממשפחת טעם-טוב.
לא הכרנו באופן אישי,
אך סיפרו לי עליו אנשים.
והבנתי שזאת חובתי -
לדבר על חייו בפרטים.
ליידע את כולם:
איך הוא חי וכיצד נעלם.

זאת הייתה אישיות עדינה,
פרי של זוג אוהבים ושכינה.
הוא נולד בבקתה זנוחה,
כשהוריו תוגמלו בברכה.
ריאותיו התמלאו באוויר
ולנשום היה בלתי נסבל.
הוא הסמיק אך מיד החוויר
וצרחה נשמעה בחלל.
ובכך הוא הצהיר לאביו ואמו
שהתבל הנוכחי לא היה לטעמו.

זאת דרכו של עולם ובוכה כל ולד.
כמובן, לא בזה הוא היה מיוחד.
ייחודו באבחון בין עיקר לתפל.
הוא הבין: המסע של חיינו החל
מדמעות, אז עלינו לנקוט אמצעים
על מנת לשנות את הטעם לחיים.
לאחר שמר טעם הסיק מסקנות
הוא נצמד אל שדיה של אימא, לינוק.
ואביו הסתכל על השלמות שבתמונה
ודמעות של האושר מילאו את עיניו.

כעבור מספר שנים הוא הגיע לכיתה
שמערכת יחסים בה קודם נבנתה.
הוא היה האחרון שהשלים את הפסיפס.
כשמצא מקום פנוי,- המורה נכנס,
הוא תלה את המפות, התארגן עם חפציו,
התעניין על חסרים; והתורן ניצב.
"יש היום מיותרים" -
עם חיוך קצת מחוצף
ובקול די מתגרה
כך דיווח למורה.
והלז השמיע בס:
"אם אתה כה מנומס -
מיותר היום אתה!
צא מיד מן הכיתה,
פרחח!".
התורן האדים מבושה
ויצא מאוד מובך.
"תסלחו לי בבקשה -
התערב מר טעם -
אי אפשר בזעם
לחנך אנשים.
כך נוהגים חלשים.
לפעמים בטעות מן השביל סוטים,
והילד שגה.
כן, הוא רצה להשפיל אותי,
וחטף שאגה!
אז איזה לקח הוא יפיק לקיום?!
שהצדק נמדד בצרחות האיום?!
כך האנושות התנהגה שנים רבות
וההוכחה לזה מולנו במפות.
ההיסטוריה נכתבה בדם,
ומי כתב אותה?..
כאלה ילדים שגורשו מן הכיתה.
אלה שהפנימו את הלקח בילדות:
'החזק צודק', וחיסלו כל התנגדות.
אם אתה מוכן,
בוא נחזיר אותו לכאן.
למורה יש אחראיות, השפעה וכוח רב,
אז חובה עלינו ללכת אחריו".
המורה עם פה פעור
רק הנהן בראש.
הוא קיבל היום שיעור
ושקל לפרוש.

הוא חווה זוועה בעקבות הנאום המרשים.
וחש בחוסר טעם ללמד על הכובשים.
מעשיהם מונעים רק מחטא הגאווה.
הם, בעצם, הפושעים - משמידי האהבה;
שצמאים להצלחה רק מחוסר ביטחון...
לדבר על מלחמות עם ילדים - זה לא נכון.

נשמעה דפיקה בדלת
והיא נפתחה.
על הסף עמד הילד
וביקש סליחה.

כבר חלפו ימי הנוער.
זהו זמן לבחור:
מה צריך ללמוד לתואר
בן אדם נאור.
לאחר שעשה מחקר
מעמיק,
הוא הבין: ייעודו, בעיקר,
להעניק
חוש הטעם למקומות,
שיש אותו שם הכי פחות.
בזאת הסתיימה ההתלבטות,
והוא הלך ללמוד תולדות האומנות.

בהרצאה הראשונה על אומנות העבר,
כשדיברו על האדם הקדמון;
טעם לא רצה לסכם שום דבר,
כי גם ככה ידע כבר המון.
ולמרות שהוא לא מרודפי השמלות,
הוא הגניב מבטים נועזים משמאלו.
(כמה כוח ישנו ביופייה של אישה
שגורם לגברים הנאה מחולשה).
הוא צייר את פניה בתוך המחברת
והקדיש איזה שיר בשפה מדוברת.
באחת ההפסקות היא הייתה לבדה,
הוא הכניס את הדף עם הדיוקן לידה.

"אני רווה-נחת
להתפתות
לומר שמלאך את
בהתגלמותו.
גורלי נידון
על ידי קופידון.
האליל המחוצף
באחד מחציו
פצע את לבבי
כך
שהעזתי להביא
לך
את מעשה ידיי
תסלחי לי על העוז
אני מדבר יותר מדי,
אך רציתי לאחוז
בחן שלך
וביופייך המשובח,-
לכן, הו מלאך,
ציירתי אותך".

היא הביטה במראה,
ציחקקה ואז אמרה:
"לשם מה לי הדיוקן?
את פניי רואים גם כאן.
תסתכל כמה יפות
הפנים המשתקפות...
ולעולם לא אהיה מוכנה
לקבל פחות
ממה שיש בראי,
עד אשר כולם קוראים לי אופנה
ואני שייכת למשפחת ארעי.
אם אתה דובר מליצה,
אז אתן לך עצה
מובנת, כי בלשונך:
'תעזבני במנוחה'!"

טעם נעשה נכלם.
השתרר מצב טעון.
אף אחד אינו מושלם
ביכולת האבחון.
אבל איפה הייתה החמצה?!
היא קוראת לשפתו: 'מליצה',
הוא קורא ללשונה: 'עגה'...
טעם נהיה מיוגע
כי חיפש אחרי הסיבות:
מה קרה לו שככה שגה -
הצורה סינוורה את ליבו
עוד לפני שבתוכן נגע.
כשירד לו אסימון,
הוא הרים את המבט
ומתוך תחושת יגון
הוא אמר כזה משפט:
"כן, אני לא אחראי,
חסר טעם ובינה.
את הביטי בראי.
מצטער על התמונה".

אין אופנה בתחומים של טעם מאז.
וגם הוא אל התחום של אופנה לא נכנס...