מוצ"ש שעבר אמא התקשרה. פעם פעמיים שלוש בפעם הרביעית כבר
עניתי. מזל טוב. נולדה לי אחיינית. שמחתי שזה אחיינית ולא
אחיין ככה אין ברית לא צריך להיקלע למפגשים משפחתיים מעצבנים.
שמחתי צחקתי קפצתי לשמיים. ישר רצתי אליה, היא תמיד יודעת
לשמוח איתי כשטוב לי לבכות איתי שרע לי. הכי מבינה אותי בעולם.
גם שעתיים וחצי מאוחר יותר, כשבכיתי כי אמא אמרה שהיא לא
מקבלת, היא הייתה שם בשבילי כדי שאני אוכל לבכות.

לא בכיתי לידה למרות שרציתי. בכיתי אחרי זה לבד בבית עם סיגריה
וכוס קולה. קשה לי. באמת שקשה ועצוב. אני מבינה שחלק מתהליך של
יציאה מהארון זה להתמודד עם אמא ואבא, אבל אמא אמרה שהיא מקבלת
את זה!!! היא הייתה הכי מקסימה בעולם ושמחתי איך שהיא קיבלה את
זה, למרות שהייתי רוצה שגם אבא ידע...

אז עכשיו היא באה ואומרת פתאום שלא מתאים והיא לא מסכימה לקבל
אותי וזאת האווירה התל אביבית וזה יעבור לי ופשוט עוד לא מצאתי
את הגבר הנכון. בטח, כי דבר כזה!!! אין אדם שאפשר להגיד שהוא
הגבר הנכון בשבילי כי אף גבר הוא לא נכון בשבילי! אני רוצה
שהיא תבין את זה, שתקבל את זה שאני עם גבר לא אהיה!

בכיתי. ואז בכיתי עוד קצת. אני מרגישה שאיבדתי חברה טובה. זאת
שמכירה אותי כבר עשרים שנה. זאת שמכירה אותי בכל המצבים הקשים
הנוראיים וגם אלה הטובים ביותר שלי. היא באמת הייתה חברה טובה
שלי עד שהיא הפילה עלי את הבום הזה שהיא לא יכולה לקבל אותי.
היא אומרת שהיא אוהבת אותי אבל היא לא מבינה שלהיות אמא זה לא
בהכרח לאהוב, ואם לאהוב אז לקבל. אני לא שופטת אותה בכל אופן
היא חרדית נשואה ואני הפכתי לחילוניה לסבית. אני מבינה שזה
כואב אבל עדיין, קשה לי שהיא לא מוכנה לקבל.

אחרי יום או יומיים דיברנו כאילו כלום. אבל אני יודעת שזה לא
ככה. זה עוד יעלה וישוב ועוד נדון ונבכה ונצעק ונתווכח ונריב.
ומי יודע מה יהיה...

הכאב הזה הוא יותר מאי פעם. מן צריבה נוראית שמתחילה עמוק בלב
ומתפשטת לכל מקום בנשמה. אובדן של משהו שהיה לך רק בחסד. כאב
של פרידה שמהול היטב באושר של חופש. אבל עדיין הכאב של הפרידה
בולט. אני מנסה להתגבר אבל כל פעם שאני חושבת שהתגברתי יורדת
מהעין עוד דמעה שמזכירה לי כמה אני עצובה. כל שיר מזכיר לי את
זה כל  דבר.

חברה אומרת שזה עניין של זמן ושבסוף היא תקבל את זה. אני יודעת
שזה לא נכון ושעם הזמן זה רק יכאב לה יותר ויהיה לה קשה יותר
לקבל את זה.  אני יודעת שהדרך שלי לא תהיה קלה אבל זאת הדרך
שלי ואין דבר בעולם שטוב לי יותר מאשר ללכת בדרכי שלי.

הייתי רוצה להודות לה, לחברה הזאת שתמיד נמצאת שם בשבילי, שבכל
דבר אני יכולה לדבר איתה. עינים תמימות והמון המון חכמה.

אז תודה