"היום הזה בחיים לא יגמר" לחש פרזמן לאורי שעמד לידו
אורי הרים אליו מבט עייף ואמר: " הוא יגמר, רק שים לב שלא
תיגמר לפניו, אבל זה נכון - היום אנחנו בתפקיד שק".
הוא עוד לא הספיק לסיים את המשפט וכבר צעקה מנסרת בחלל, מחזירה
למעגל גדול ילדים עייפים, חבוטי איברים, טרוטי עיניים ומחשבות.

"בטח חשבתם שיצאתם לנופש" נבח המדריך,
" בטח חשבתם שעכשיו זמן מקלחת ודובי לחבק  אהה אורי ?! עוף
פנימה! כהן גם אתה פנימה - 30 שניות זוז!!"
זו הייתה האות לתחילתו של מגע קרב. אחד מול אחד, אין הרבה
חוקים, אין הרבה מגינים -  גם לא לנפש, אין הרבה רצונות - רק
לנשום, אין לאן לברוח - הפסדת, תשאר בפנים עד שתנצח או שתאבד
הכרה.
כאילו להכאיב גם לנפש, לקחו את המילה מגע והוציאו ממנה רק
רוע.
אבל פרזמן כבר לא שם, משהו במילים דובי ומקלחת לקח אותו רחוק
משם, ריפא את כאבי הגוף והעצים את כאביה של הנפש. כך לאט לאט
הוא מרחף מעל, יוצא ממתקן האימונים, עובר בין סורגי הבסיס,
משיל מעליו מדים ושנים של בגרות ופכחון, רץ על הכבישים בין
מכוניות ממהרות ועצים חולפים. משהו בריצה הזו מחזיר לו את
הנשימה, מסדיר את הדופק, תמונה מהילדות צפה ועולה מול עיניו.
הוא כבר לא פרזמן - הוא שוב ישי, מתחת לשמיכת פוך מצמיד אליו
בשקט בשקט את דן דן, החבר הכי הכי שלו - והם ביחד. מקשיבים
לאמא מבשלת במטבח צוחקת לטלפון, וריחות המאכלים מתערבבים עם
ריח המקטרת של אבא בסלון, ומגיעים לחדר על קרני אור תועות
שהגיעו מהסלון אל החדר החשוך. והוא לוחש לו : אתה יודע דן דן ?
בסוף, הכי כיף לי במשך היום כשאני יודע שתהיה כאן בלילה לידי.
ואיזה חיוך שליו מתנסך על פניו פתאום.
שנקטע בשנייה, כי פתאום קשה לנשום, והסרעפת נאנקת, והעינים
דומעות, וכאבי הגוף מעידים שאגרוף חזק, כפלדה, ננעץ בצלעות.
" בטח כיף לך להסתכל מהצד אהה פרזמן ? בטח אתה נהנה כשהחברים
שלך הולכים מכות !  אז עכשיו זה אני ואתה מול השק! "

שוב מול השק האדום, המוכה עד מוות. ולרגע מתגבר בו הכעס על כל
החבטות האלו ועל האגרופים ועל השק הזה, שמקבל הכול בשתיקה
מיוסרת.
- מה מול העיניים פרזמן ? שואג המדריך
הוא שותק, מחפש כוחות.
- שק אדום המפקד
בום. אגרוף בבטן


- מול העיניים פרזמן
הוא הביט בו , בשק, ופתאום ראה בו את דן דן, תלוי כך מעל וידע
שלא יוכל להכות בו.
- שק  אדום המפקד
- פרזמן אתה מתחיל לעלות לי על העצבים: מה מול העיניים ?
- שק אדום מלא ב....
בום ! אגרוף ועוד ועוד
הוא נופל, מתקפל, לוקח אוויר ושוב מול הפלסטיק
- מה אתה רואה ?
- את דן דן, שק אדום מלא בחול.
בצד בין שאר הצוות שעמד חסר אונים, הוא רואה גם את אורי המביט
בו בעיניים בורקות, סופגות איתו את הכאב ולוחשות לו בשקט :
" זה נכון היום אנחנו בתפקיד שק "