הכי מוזר הוא, שבסוף מגיע הרגע בו אתה צריך להכריע.
אתה מבין, כל החיים אתה משכנע את עצמך שתמיד תוכל להחליט אחרת,
שאתה בוחר רק את מה שמתאים וטוב לך. גם אם לפעמים ידעת למלמל
על קשיים שיהיו בדרך ועל פיתולים שצריך ללמוד מהם, אי שם
בנימים הדקים של הלב, שכנעת את עצמך כי גם הקשיים ימצאו את
הדרך למסלול שאתה ורק אתה תכתיב להם.
הבעיה מתחילה כשהקושי מתגלה כתהום.
תזכור את דבריי נערי, במקום שבו מתחילה התהום נגמרים בני
האדם.
אתה מבין, מאז שאני זוכר את עצמי, התמכרתי למדבר. חיפשתי כל
הזדמנות לטעום שוב ושוב ממרחבי הכתום הבוהק הזה, המכה בך
בצחיחות רפוייה, המטמין סימני חיים בין דממת המוות העוטפת אותו
.  'רחם העולם' כך קראתי לו בלחש, מתפלל אליו שיוליד גם ממני
חיים. במסגרת בית ספר או משהו בסגנון לא היה ממש מקום
ליצירתיות. היינו פוסעים כמו כבשים אחד אחרי השני בשביל
המסומן, ויוצאים מהמבוך בהצלחה, משאירים אחרינו צקצוקי מצלמות
והבזקי פלש נמוגים באוויר.
רק כשבגרתי גיליתי את המדבר האמיתי. הייתי מחפש שבילים חדשים
שאדם לא דרך שם, מקומות נסתרים שנשארו בבתולי עפרם, בהם יכולתי
להיות עצמי עם עצמי, להתפורר עם האדמה ולנסוק אל השמיים.
וגם שם, תמיד משכה אותי התהום.
הייתי מוצא נקודה על שפת התהום ועומד מהופנט, קפוא.  פשוט
ידעתי, שאם אעשה עוד צעד אחד - זה יהיה לקפוץ פנימה, לקרוס אל
תוך הריק. הדחף הזה שיתק בי כל תנועה, לא הנעתי איבר. כך הייתי
עומד דקות ארוכות, מעל לשעה, משותק בין הרצון לחיות לבין הדחף
לחבק את האין סוף.
השאלה היא ידידי, מה אתה עושה כשאתה פוגש תהום כזו בחיים, בתוך
הנפש שלך פנימה.
ההתמכרות הזו לנקודת הקפיאה, מייצרת אותה בסופו של דבר גם
ברחוב בירושלים, כשהתהום נראית חמודה כזו, עם מלא שמחת חיים ,
עומק ויופי והרבה אהבה לתת לך.
רק לפי החיוך שלך אני רואה שאתה משלנו.
לחייך ידידי, אין הרבה חברויות כאלו בעולם האינטרנטי שלנו.
שתה, שתה תן ליין להתמוסס בדם.
איפה היינו ?
בתהום... כן, חתיכת תהום זו.
אז בהתחלה אתה מגיב כרגיל, הרי אתה ותהומות זה סיפור אהבה ישן,
לא ?
העניין הוא, שלאט לאט אתה מרגיש שמשהו מתפורר שם למטה, האדמה
כבר לא אותה אדמה יציבה שהכרת.
מפחיד אמרת?
לגמרי ידידי, מפחיד לגמרי.
ואז פתאום התהום מתקיפה אותך!
זו תהום משוכללת כן? היא ממש לא נשארת עם עצמה. פתאום יש לה
תהומות ילדות בתוך הנפש שלך. כאן תהום ושם תהום ואתה שואל,
איפה בכלל נשארה אדמה בין כל החורים הענקיים האלה?
ואלה חורים תובעניים כן? בולענים. יש להם דרישות. תהיה ככה
וככה ותקפוץ רק אליי ותקפא רק מולי
ויש תהומות שאתה כבר ממש מפחד שהם שם ואתה מתחיל לזרוק פנימה
עפר ומקווה שהם יסתמו ואתה עוצם את העיניים חזק חזק ומקוווה
שהם יעלמו.
אבל הם נעלמים?
תגיד לי אתה הם נעלמים?!
לא יקירי, להיעלם זה הדבר האחרון בתוכניות שלהם.
אז מה לעשות אתה שואל? גם אני יקירי, גם אני.
אבל אגלה רק לך.
אין ברירה חביבי, פשוט אין ברירה.
אתה חוזר לאמא תהום הראשונה, מסתובב עם הגב, פורש ידיים
ונופל.