יום שישי שבע וחצי בבוקר,ואני חייבת לזרוק את עצמי מהמיטה..קשה
לי, מה אני יכולה לעשות?
שולחת חצי מבט לכיוון הגופה ששוכבת על הצד ומפנה לי את
הגב.מלטפת נוגעת... כלום חוץ מנשימות כבדות. אני מעיפה את עצמי
בכוח נגררת לכיוון השירותים, מתיישבת על האסלה וחושבת עד כמה
חשוב הראיון עבודה הזה... אולי בכל זאת עדיף לוותר לחזור
לשמיכה החמה, לגבר הערום שמתכרבל לו בין הסדינים.

השעה שמונה ועשרה. סוף סוף אני מתרוממת מהאסלה.שוטפת פנים
ומצחצחת שיניים,מנסה להרגיש את הבוקר.להכניס לראש שיש אנשים
שעובדים ואני כנראה חייבת להיות אחת מהן,גם אם זה עולה לי
בהתפנקות של בוקר שישי.שחור בעיניים קצת סומק וזהו נראה בסדר
יחסית לשעה.אני עוברת למטבח ומרתיחה מים לקפה של הבוקר. נחירות
קלות שמגיעות מחדר השינה גורמות לי להיכנס למיטה שוב.
אולי בכל זאת הוא יתעורר לאיזה חפוז קצר לפני שאני אלך?

כבר רבע לתשע והניסיון לא הלך טוב. מנסה להתעקש ומקבלת איזה
מלמול לא ברור.מנסה לגנוב איזה חיבוק, הוא לא זז אפילו.ישן כמו
סלע או סתם מתעלם? אין לי זמן אפילו לחשוב על זה.אין  ברירה
חייבת להתחיל להתלבש.על הקפה כבר ויתרתי, מתארגנת ברגע.פותחת
את הדלת ושונאת את הרעיון של ללכת בלי להגיד שלום. מתיישבת על
המיטה מתמכרת לצלילי הנשימה, לזה שישן כמו מלאך מתפתה להתפשט
להיכנס למיטה לחזור לישון.הכול כ"כ רגוע ובחוץ רעש צפצופים של
מכוניות אנשים צועקים, ממהרים רצים.חשבון קטן בראש. מחליטה
להעיר.ברור שלהעיר." מאמי אתה ער?.נוש?" פותח חצי עין כאילו
עוד רגע הוא חונק אותי ולי לא אכפת."נוש?" אני ממשיכה להציק...
"אני הולכת". מה אני אעשה אני שונאת פרידות.בעצם אני פשוט
שונאת להיות מחוץ למיטה, כשאני יודעת שיש גבר כזה,שישן כמו
תינוק,
שיש לי אופציה להישאר איתו שם, מתחת לשמיכה בלי כל הבלאגן של
בחוץ ושאני מוותרת עליה.

השעה תשע ועשרים אני כבר על האוטובוס.אנשים אחד על השני נלחמים
על כיסא פנוי ילדים בוכים בעגלות.הדבר היחיד שמנחם שלפחות הוא
ישן טוב.