ושוב אותו קטע שוב אותו כאב אותו טירוף אני.. לא .. יכולה..
יותר
נמאס לי - זה כמו 8 נרות חנוכה שדולקים תמיד... זה קשה לי לשדר
שטוב לחייך כשכואב, כשורף, כשירוק בקיבוץ וחום שחור בלב.
נמאס לי לרעוד לחשוש להתלבט להתחבט נמאס לי לפחד נמאס לי לבלוע
רוק זה לא טעים, נמאס להיות עצובה בחגים ושבתות.
נמאס לי להחליט נמאס לי להיות צבועה, לחיות במשחקי מחבואים
כשאתם בכדורגל, לא יודעת אם איי פעם אסלח לכם על שהרסתם כל
סופ"ש וסופ"ש, איך 3 מקלות יצרו אלף אלפי מחשבות מיותרות
אני בחיים לא אסלח לך ולא לך וגם לא לך שם בפינה, שנכנסת אליי
ואף פעם לא הזמנת אותי להיכנס לחדרך. שהתקשרת ב5 בבוקר כשישנתי
בים ולא שאלת אם אפשר להצטרף.
ואתה שהתפלאת מיכולותיי החקלאיות, ואתה שהסתקרנת שיש לי חבר
וההוא שכמה שהוא יותר גבוה ככה הזין שלו יותר קטן וההוא השחור
שתמיד זורק הערות גם. אתם לא בסדר. אתם אנשים רעים.
ואני לומדת מכם ואני שונאת אתכם. על זה ובכלל.
אני לא יכולה להפסיק להוריד את העיניים לא רוצה לצאת מושפלת
לחיים, ובעצם כולם יודעים, שבגללכם אין לי חיים.
איך לעזאזל הצליחו לעבור 5 שנים ואני נכנסת לאותה מידת מכנסיים
ושוב צפות בי אותן מחשבות כשאני רואה אוטו מתקרב ואותו עלבון
גס גואה בתוכי כשאני רואה גב מתרחק והכל אותו דבר. אין קשר.
לא רוצה להאשים אנשים אחרים לא רוצה לבד שונאת את הפועל בודד.
לא יודעת להסתדר עם אנשים לא יודעת לנהוג בדרך ארץ.
נכון שיש פרחים באגרטל ושמש מחממת אותו מן החלון אבל האגרטל
שבור והשולחן שהוא נמצא עליו מלא אבק ואף אחד לא רואה את זה.
נשבר לי הזין מאובססיות, נשבר לי הזין להגיד שאני לא יודעת
כלום, נשבר לי הזין לקנא בדשאים וגינות ודחלילים ובריכות דגים
ובעליהם. נשבר לי הזין להשתוקק, נשבר לי הזין מלעשן לעצמי
הזיות. נשבר לי הזין להתאהב, נשבר לי הזין לשפוט אחרים, נשבר
לי הזין לבחור למה לקום בבוקר ומה לעשות, נשבר לי הזין לשקף
לעולם מציאות מדומה.
נשבר לי הזין מכם, שאוכלים ארוחת ערב חגיגית איש איש בביתכם
ומהנהנים אליי רק שרוצים קינוח.

ההיא מקיבוץ שמרת.