[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירלי צ'וקלר
/
יהודונת- פרק ג

וואלה יש כאן גינה חושבת לעצמי ובגינה יושב/ת מישהו/י עם שיער
ארוך. פתאום אני רואה בחורה או בחור (עוד לא ברור) שמנה שנובחת
ונושכת את הרגל של איזה גבר ששייך לכאן.
האחיות מבקשות ממני להכנס לחדר ושואלות אותי אם יש לי משהו
בתיק, אני עונה שלא כשעדיין אני לא קולטת שהסכיני גילוח,
הסיכות בטחון,
שקיות הדבק המשומשות והדבק, הם אסורים.מבחינתי זה ברור שמותר
להביא הכל הרי לא באתי כדי שימנעו ממני דברים,
למרות שזה קצת מוזר שלא חשבתי על כך אולי הייתי עסוקה בלחשוב
איך יהיה כאן ולמה המחלקה כל כך חשוכה ומעניין אם אני אכיר
חברים חדשים.
"לא, אין לי כלום" אני עונה ופתאום אני נכנסת לחלום בהקיץ בעצם
מנותקת ממה שהאחיות אומרות והשאלות שאבא שלי שואל.
"עלי על המשקל" אני עולה והאחות מעבירה את המשקולת ימינה
וימינה, אני חושבת "וואו אני בטח ממש השמנתי..אולי כדאי שאני
לא יסתכל על המשקל שלי"
"ארבעים ושבע קילו" מודיעה האחות "למה את היית צריכה להודיע?
אני ניסיתי להתחמק מזה,טוב זה גם לא רע.",
"תביאי את היד החמודה" היא אומרת בטון נחמד ומזמין "תכתבי
תשעים על חמישים דופק שמונים" היא אומרת לאחות אחרת.
באה אישה מאוד נחמדה שהראתה לנו את המחלקה " אלא החדרים של
הבנות, ובצד השני הבנים וחדרים של פסיכיאטרים" אומרת עם שגיאות
בעברית כי היא כנראה עולה חדשה
"הינה מגבת וסבון בשבילך להתקלח, אם צריכה עוד רק תבקשי
ופיג'מה שעכשיו את חייבת ללבוש!" היה לי ברור שאני אלבש משהו
אבל זה ממש רחוק מהסרטים,
זה חמוד כזה ורוד עם נקודות גדולות לבנות ממש מקסים כל מה
שמפריעה זה הסמל של בית החולים. אולי אני אגנוב אחת כדי להתחפש
למשוגעת אבל הפעם ברצינות.
"ביי חמודה!"מחבק אותי ואומר  כמעט בבכי "ביי"אני אומרת בחצי
כועסת וחצי עצובה.
"תחליפי בגדים ותשימי דברים שלך בחדר הזה ואת יכולה לשבת איתנו
בחצר" אני הולכת לחדר מחליפה את הבגדים ומיד חושבת שאני חייבת
להסניף אבל איכשהו ידעתי שאסור
וחשבתי שאני קודם ילמד את המחלקה...
אני נזכרת בבחרורה (לא בטוח אם זה בן או בת) אבל אם זה בחור
שיש לו שיער ארוך והוא רזה רצח אני יודעת שזה יהיה נחמד להכיר
אותו.
"שלום קייטי,אני נטע... כולם תכירו את קייטי היא באה להיות כאן
לכמה זמן" אומרת האחות בטון כיפי כזה כאילו באמת איכפת לה.
"היי קייטי, אני גרגורי" הבחור אומר " נעים מאוד" אני אומרת
בחצי פלירטוט.
כולם אחד אחרי השני אומרים לי את שמם ואני כולי מבולבת כרגיל
וחושבת "וואו אני מקווה שאני יזכור את השמות שלהם וואלה נראה
שאני זוכרת רק את שלו גרגורי  והאחות..? אה נטע."
אני מיד מתלבשת על הבחור ומתיישבת לידו " אז מאיפה את?"
"מחדרה" והלב שלי קופץ החוצה.."ולמה את הגעת לפה?" "ניסיתי
להתאבד..." אומרת בעצב "כן גם אני" אומר ורואים שהוא לא כל-כך
מתרגש מלהגיד את זה.
"יש לי דבק, אתה יודע הם נתנו להכניס למחלקה...!" אני אומרת
בשקט "יש לך דבק? תביאי" "אבל איפה נסניף?" "בשירותים" ואז אני
חושבת בלחץ של מי הבנים או הבנות?
"איך נעשה שלא ישימו לב?" "אל תדאגי נכנס ככה שאף אחד לא יראה
והם כבר לא ישימו לב... "אנחנו נכנסים למקום של השירותים
ופתאום אני רואה שהגבות שלו מגולחות...
האמת שגם אני רציתי לגלח אותן אבל איכשהו אני כן שולטת פחות או
יותר על עצמי מכל מיני שגעונות שיש לי בראש.
"לאיפה נכנס לבנות או לבנים?" אני שואלת כי לא נוח לי עם הקטע
הזה של עירבוב...ולא לא בא לי לספר לו למה למרות שכבר כל העולם
יודע לכולם סיפרתי, גם לאלה שהבטחתי לעצמי שלא אספר.
אוף אני כזאת דפוקה אני שונאת את עצמי, אני רוצה למות.
"לא יודע?" "אז בוא נשב פה בלי להכנס פנימה..."הוא אומר
ואנחנו מתחילים להסניף.
פתאום האישה הרוסיה שמקודם הראתה לי את המחלקה מתחילה לצעוק
"מה אתם עושים? מה זה? חשבנו שאת ילדה חמודה שאת לא תעשי לנו
בעיות!"
אני מסתכלת עליה במבט חצי מחוייך חצי מצטער וחצי מצטער כי תפסו
אותי.
"יש לך עוד?" "לא" "אני רוצה להאמין לך ואני לא אבדוק בתיק אבל
אל תעשי בעיות את שומעת אותי?!"
"טוב" אני מורידה את החיוך וחושבת שהיא די נחמדה ודי דפוקה כי
בטח שיש לי עוד.
פתאום אני שומעת צעקות מליד התחנת אחיות ולא מבינה מאיפה כי
אין שם שום דבר... כאילו יש דלת אבל אין חלון...
"אני רוצה במבה!!!" "תהיה בשקט, לא להתחיל עם כל השטויות שלך
מהתחלה" בפקודה אומר האח "אבל אני רוצה במבה ותגיד לו שהוא
בן-זונה!"היא צועקת ופתאום אני מבינה שזו אותה בחורה מהמיון.
אני מתעלמת וחושבת כנראה ששמה יש חדר אולי יש חלון בצד השני.
למה היא צועקת שהיא כל כך רוצה במבה ולמה בכלל..וואי זה די
מוזר ועצוב.
"אולי נביא לה עוגה?" אני אומרת לנטע די בנאיביות "תאמיני לי
שהיא לא צריכה עוגה, היא במצב לא טוב!" היא אומרת בדאגה "מאיפה
היא צועקת?" "מחדר הבידוד" היא עונה וממשיכה "את רואה את הדלת?
יש שם שני חדרים לאנשים שצריך  לעקוב אחריהם יותר ויש שם חדר
שקט שהוא נחמד, אני מקווה שתספיקי להכנס אליו ויש חדר קשירה
ובידוד ומשם היא צועקת."
לרגע אני מאבדת אותה ונזכרת כמה רציתי ללכת ללונה-פארק חלמתי
בלילה כמה שבא לי ללכת ללונה-פארק ויום אחד ההורים שלי החליטו
ללכת אבל רק עם אחי בלעדי, הייתי בעונש.
כל כך כאב לי, בכיתי והרגשתי שגזלו ממני הכל. אני אפילו לא
זוכרת על מה קיבלתי עונש, מן הסתם היה מגיע לי עונש אבל אני
זוכרת איך הרגשתי כל-כך חסרת אונים שלא הייתה לי שום שליטה,
שום יכולת לשנות את המצב...טוב ככה זה כשאתה ילד קטן .
פתאום כאב לי עליה, היא מן הסתם לא יכולה לצאת לא יכולה לשנות
את המצב ובטח היא מרגישה שבגדו בה..אבא שלה אישפז אותה...
אבא מאוד דאג לי כשניסיתי להתאבד הוא ממש בכה והעיניים היו
אדומות מבכי וכשהוא חיבק אותי הוא אחז בי כאילו אני אפול לו
מהידיים.
האירוע הזה קצת סידר לי את היחסים איתו, חשבתי שבכלל לא אכפת
לו ממני.
חייתי איתו ועם אישתו ובתשעים אחוז מהזמן ישנתי אצל החברה שלי
כי לא הרגשתי שום צורך להיות בבית וגם אף אחד לא התלונן על
כך,אבל כנראה שהוא כן אוהב אותי וכן איכפת לו.
תמיד אני חושבת שכל העולם שונא אותי ואני מניחה שאני צודקת!!!
איך הכרתי כל-כך הרבה אנשים ולא נשאר לי אף אחד חוץ ממישל,
חגית,
סבטה (חברה שהיא שתי כיתות מעליי) ואח שלה דני, מיכל ויונתן?
אני כל כך בודדה.
אמא שלי שונאת אותי ולא איכפת לה אפילו אם אני יאנס. "סבתא,
מישהו כמעט אנס אותי עכשיו...הוא דחף אותי לביניין והתחיל לגעת
בי ולא נתן לי ללכת, אבל הוא פתאום עזב אותי והלך?!"
"אויויואי איך ככה דחף אותך...טוב שעזב אותך!" היא אומרת בדאגה
ומחבקת אותי.
"אמא" אני אומרת בהיסוס כי אין לי כוח לחזור על הסיפור. "כמעט
נאנסתי עכשיו בדרך לפה!" אני אומרת אך מחזיקה את הדמעות.
"באמת?" היא אומרת בלי רגש בכלל.
"זה כל מה שיש לך לומר לי?" "תגידי מה את רוצה שאני יגיד
בדיוק?" היא אומרת בכעס "לא יודעת משהו.." אני אומרת בבכי.
"אם את רוצה תלכי למשטרה, מה את רוצה שאני אגיד?" היא אומרת
בכעס "אני לא ילך למשטרה!" אני אומרת בכעס
"אז אל תלכי!" אמא אומרת את זה כאילו השאלה הייתה אם לצאת עם
חברים או לא לצאת איתם.
אני הולכת לסבתא שיושבת במטבח ואני אומרת "בכלל לא איכפת לה!"
סבתא עונה "היא כזאת מטומטמת!, מה את לא מכירה? היא ככה.."
"נו קייטי מה ככה הוא נגע בך? את אמרת שאת לא רוצה?" "כן" "אני
אומרת לכי למשטרה ותתלונני" "טוב אני אלך הבייתה אני לא רוצה
להיות פה אני רוצה הבייתה!" אני אומרת והגרון שלי נחנק
"מה ככה תלכי לבד, אני לא מסכימה אני יתקשר לסבא שלמה והוא
יבוא יקח אותך הבייתה!" סבתא אומרת באסרטיביות.
סבא לקח אותי הבייתה ובדרך סיפרתי לו מה קרה "הלכתי לכיוון של
הבית של סבתא והחלטתי לשבת בספסל" כדי לעשן
"והתיישב איזה בחור" איזה סתומה מטומטמת הרי ברור שלא הייתי
צריכה לדבר עם גבר , סתם ברחוב ובכלל אני כזאת דפוקה, אלוואי
והייתי מתה עכשיו.
נתתי את הטלפון אני כזאת מפגרת בכל מובן המילה אני לא רוצה
להיות כאן."טוב לא משנה, הוא לא נתן לי ללכת ובסוף דחף אותי
לבניין" אמרתי בניסיון לכסות את הקטע הבאמת מביך..
"אוחחח" אומר סבא בכעס על הבנאדם הזה עם פרצוף כזה של גבר
שיודע מה זה גברים, קשה לי להגדיר את המבט אבל דאגה וכעס היו
לו.
הלכנו למשטרה באותו היום הם חקרו אותי בעדינות ונתתי כל סימן
שיכול לעזור על האדם כי יש לי ניסיון שהצטבר עם השנים אבל זה
לא הספיק והם ביקשו ממני לבוא בבוקר.
קצת הייתי מאוכזבת שאי אפשר לפתור את הבעיה ברגע זה, אפילו
ניסיתי לשכנע את השוטרים שנעשה מבצע מיוחד כמו בסרטים והם אמרו
"את צריכה לתת אמון בנו. וזה רעיון טפשי אין צורך בלסכן אותך
יש לזה דרכים הרבה יותר פשוטות! תהיי סבלנית, מחר תבואי ותעברי
על התמונות!"
יום למחרת הלכתי למשטרה ובדרך פגשתי את את תומר הייתי שמחה
לראות אותו אבל נורא היה קשה לי לדבר איתו אבל בכל זאת סיפרתי
לו את רב הסיפור
ושוב הרגשתי שאני כזאת פאתטית שלא לומדת שום דבר מהחיים, יש לי
כל כך הרבה ניסיון, ידע מה אני צריכה לעשות, אבל תמיד אני
בוחרת לעשות את הטעויות.
הוא היה מאוד רגיש והיה מוכן לבוא איתי. " אמרו לי אתמול
לראות תמונות של האדם שפגע בי!" אמרתי לשוטר שיושב בכניסה
בצורה אסרטיבית ובניסיון לקחת את המצב כאילו ואין לי שום רגשות
אשם. אני די הצלחתי להכיש כל קשר שלי למקרים האלו אבל כנראה
שגם הכחשתי את העובדה שאני כן אשמה אולי בכלל אני כן אשמה כי
מי עוברת כל כמה חודשים הטרדה מינית?, מי ממשיכה להיות
"נאיבית"? אולי אני לא נאיבית ושבתת מודע אני מודעת למעשים
שלי, אני יודעת מה קורה וכאילו מפחדת להגיד שאני יודעת מה קורה
כדי שלא יגידו "מה זה מה שחשבת שאני רוצה? מי בכלל היה מתחיל
איתך?" ואז אני כולי מבולבלת, אני יודעת מה הוא רצה אני יודעת
שמה שהוא אומר זה בכדי לבלבל אותי ובכל זאת אני מרגישה אהבלה.
"אל תלכי!" צועקים החבורה והחבר הראשון שלי רונן " אנחנו סתם
צחקנו, בואי לא נעשה לך כלום!" אני ידעתי שאני צריכה ללכת, אבל
בכל זאת באתי.
איפה הבנות הן אמרו שהן הולכות להביא משהו ולא חזרו? איך הן לא
אמרו לי שהן לא חוזרות, אני לא מבינה.
"רצינו לראות מתי תתחילי לבכות" אומרים אחרי שבמשך חצי שעה
שהם תוקפים אותי מינית, הם הקיפו אותי (שלושה-עשר בנים), אוננו
עליי וניסו להפשיט אותי באמצע הרחוב.
"קיבלתם בדיוק מה שתכננתם אתם מרוצים אה? טוב לכם אה?" אני
צועקת בבכי. אחת האחיות שלהם יוצאת מהבית ורואה אותי בוכה
מלווה אותי הבייתה ואומרת "אני יהרוג אותו, פעם הבאה אל תשארי
הילדה היחידה תמיד תשתדלי שתהיה עוד ילדה איתך"היא אומרת כהצעה
"הבנות נעלמו הן אמרו שהן יבואו והן לא באו"אני אומרת נבוכה
"אז תמיד תצטרפי אלהן או שתלכי הבייתה, אף פעם לא להשאר עד
השעות האלה" . אחר-כך הבנות הודו שזה מה שהן עשו והכל מתוכנן
ושכל אחת מהן עברה את זה ושהן עושות את זה לכל ילדה חדשה.
אני הייתי בשוק, מה זה? מבחן קבלה? מה הן סתומות להעביר עליי
לילה שכזה. מה ככה זה כאן? כל העיר הזאת דפוקה.
אני רוצה דבק ועכשיו, אני אלך לחדר, הם יחשבו שסתם הלכתי לחדר.
אני הולכת לחדר, מוציאה את הדבק והשקית ובדיוק כשהתחלתי
להסניף
היא שוב תופסת אותי "אין לך כלום?! חשבנו שאת כזאת ילדה יפה
וחמודה אבל את ככה עושה? קחי את התיק ונבדוק לך אותו" ליליאנה
אומרת בכעס ואכזבה כאילו באמת איכפת לה.
"בואי נראה" אומרת סבטה "זה כלום?" מראה את חבילת סכיני
הגילוח "זה אסור? איך אני אגלח את הרגליים?" היא לא עונה
"הו, עוד דבק!" אומרת בכעס "שקיות משומשות!, יש עוד?" "יש עוד
שקיות" "תוציאי!" אומרת בפקודה "כמה שקיות, זה עכשיו הסנפת?"
"לא אה...זה של כמה ימים!" אומרת בתהייה, מה כבר אפשר להסניף
בחצי שעה? "טוב את יכולה ללכת אבל עכשיו שאיכזבת אותנו אנחנו
נבדוק תיק שלך כל פעם" אומרת באכזבה.
"קייטוש תהיה ילדה טובה, בסדר?!" אומר האח.
שוב מתיישבת ליד כולם בחצר, נטע משחקת שש-בש עם הבחורה שמקודם
נראתה כמו כלב ונשכה את הבחור ברגל, שני ילדים משחקים פינג
פונג וכל השאר מדברים ובעיקר מעשנים סיגריות והרבה לא רגע הרבה
זה לא הגדרה נכונה בכלל הם פשוט נושמים יותר עשן מחמצן וכן הם
לא מתעלפים.
אני מהלכת בהיסוס לחצר וגרגורי אומר "תקחי תה או קפה ואם את
רוצה יש גם עוגה, זה ארוחת לילה."
ואני חושבת לעצמי איזה בחור נחמד הוא לא מכיר אותי והוא כבר
דואג לי.
אני בוהה בעגלת האוכל "איך אני שונאת תה, וקפה בכלל נוראי"
"קחי שלוק! אין לך מה להפסיד.." אבא אומר "אבל אני לא אוהבת!"
אני עונה "שלוק קטן" אוח איך זה היה הדבר הכי מגעיל שאי פעם
שתיתי. אני מחליטה לא לקחת כלום אין חשק לאכול ואני בכלל לא
יודעת מה קורה כאן וסתם תחושה של ריקנות מציפה אותי לשניה ואז
עצב קשה.
"בואי שבי איתנו אומר בחור שיושב ליד גריגורי" אני מתיישבת
ופתאום איזה בחור עם עיניים אדומות ריר בפה ואצבע קטועה בה לתת
לי יד. אני מיד מבינה שהוא רוצה להגיד שלום אבל אחרי שאני
אומרת לו שלום הוא ממשיך להתקרב. זה קצת כמו בסרטי זומבים.
כולי נלחצת ואומרת להם "מי זה, תקחו אותו ממני!!" פתאום האח
תופס אותו ואומר לו שישב במקום אחר.
אנחנו יושבים וסתם מדברים על הדיכאון ומה כל אחד עשה לעצמו.
"אין בגד למשוגעים האנשים האלו הם כמו כל בנאדם, לא רואים
עליהם" אבא אמר כשניסיתי להסביר לו למה אני לא אוהבת את החצאית
שסבתא שרה תפרה.
למרות שלא הייתי מרוצה במאה אחוז אני חושבת שזה היה נחמד. טלי
סירקה לי את השיער לכיון ההפוך כך שיהיו קשרים, שמתי עיפרון
שחור ומרחתי אותו, אילתרטי חולצה של משוגעים אבל זה גם לא יצא
משהו, נעלי בובה וגרביים עם פסים שחור לבן שאבא קנה לי באיטליה
כשהוא הביא לי נעלי החלקה חדשים מאיטליה.
האמת שלא סתם התחפשתי למשוגעת...אני ידעתי שאני שונה מאז שאני
מכירה את עצמי.
גם זוג חברים שלי סבטה ודני ידעו כנאה שיש לי בעיות נפשיות כל
פעם שהייתי מנסה לשכנע אותם לתת לי לעשן הם היו אומרים "את לא
מסוג האנשים שיכולים לעשן, זה לא יעשה לך טוב!" אני לא מבינה
למה אבל הם עד היום לא מוכנים לתת לי לעשן. וואו איך אני אוהבת
את דני! הוא כל הזמן אומר שהוא לא יכול להיות חבר שלי כי אני
קטנה מידי אבל איך אני קטנה להתחרמן איתי זה בסדר?! אבל להיות
זוג זה לא? הוא בטח לא רוצה כי אני סתם מחליפה את בת זוגו
מראשון!!
"נכון שהיא חמה אש?!" אומרת סבטה "כן אי אפשר להתעלם!" הוא
אומר. מה הם עושים צחוק ממני? נמאס לי מזה אני צריכה פעם הבאה
שאני פוגשת אותם אני לא אתן לעשות את זה יותר.
לא נעים לי אני התחרמנתי גם איתה ודוגרי אני יודעת שזה מפריע
להם אבל קשה לומר לה שאני מעדיפה בנים מבנות.
נהניתי גם איתה אבל זה עדיין שונה כשאני מתחרמנת עם בת זה כי
אני כל כך מעריכה אותה אבל שאני עם בנים אני משתגעת די לא רוצה
לחשוב יותר!!
"אז היא תפסה אותך? אה?" שואל גריגורי " לא נשאר לך כלום?"
"לא" "זה היה ברור הם כל הזמן תופסים אותנו". "יאלה גריגורי
וסשה מספיק עם הדיבורים ללכת לישון" אומר האח בצורה תקיפה
"טוב אז לילה טוב!" אני אומרת שכבר אני יודעת שאני יחשוב עליו
ושוב ייכנס לרגשות מעורבים שת'אמת לא בא לי לחשוב על בחורים זה
כבר עושה לי חור בראש וגם האכזבות האלה מקשות לא פחות על
הדיכאון שלי. כל כמה חודשים יש לי מישהו שאני באמת נהיית חברה
שלו ותמיד איכשהו נמאס לי ואני עוזבת אותו את רובם אני עזבתי
והם היו שבורים אבל את אלה שאני באמת האמנתי שהכל יילך ממש טוב
איכשהו זה תמיד נגמר ברע ואני צריכה להרים את עצמי בחזרה.
לפעמים אני חושבת שאני חתול שחור, אני מזל אריה שכבר הופך אותי
ללביאה, כבשה שחורה של המשפחה ואני תמיד נופלת על הרגליים,
משאיר סימן אבל עובר.
אני נכנסת לחדר נשכבת במיטה ובוהה בקיר במשך שעות ומרב שיעמום
אני מתחילה לשיר,כל שיר שעלה לי בראש אבל אך ורק שירי דיכאון.
בסוף אני קמה והולכת לחדר אחיות ומבקשת לעשן (היה אסור לצאת
מהחדר בלי אישור)," לא מעשנים בלילה אבל חד פעמית, את יכולה
לעשן!"
איך אני נהנית מהסיגרייה חבל על הזמן רק בגלל שאסור. אני שוב
פונה לנטע ואומרת "אין מצב שאני ישן!" "לכי לשכב במיטה ואת
תירדמי כבר"
"אני לא יכולה" אני אומרת בניסיון נואש לומר בעצם שקשה לי עם
השקט הזה וכל המחשבות רצות.
"בואי אני אתן לך משהו שתוכלי לישון"אומר האח, הולך לחדר ששייך
לתחנת אחיות ואני בטוחה שהוא ייתן לי כדור או משהו...פתאום אני
רואה שהוא יוצא מהתחנה והולך למטבח,
שם חלב בכוס ומחמם אותה. איזה חמוד הוא אבל זה לא ירדים אותי.
הוא נותן לי את החלב אני שותה "תודה אבל זה לא ירדים אותי.."
"לכי לישון! הכל יהיה בסדר!"
חוזרת לחדר נשכבת במיטה ופתאום יש לי דז'וו שאני כבר הייתי פה
בגלגול הקודם והפעם אני צריכה לצאת מהמצב הזה כי בפעם האחרונה
נתקעתי במצב הזה ולא יצאתי ממנו.
בקבלה כתוב שאנחנו חוזרים לעולם הזה בכדי לתקן דברים שקרו
בפעם האחרונה יכול להיות שבפעם הקודמת גם הייתי במצב כזה?
יכול להיות שידעתי שזה יקרה כל החיים שלי כי כבר הייתי פה? כל
הדז'וואים לא קרו סתם?? וזה שידעתי שחן ימות בתאונת רכבת זה
בגלל שיש לי איזשהו כוח חיזוי עתידות?
כן חזיתי את מותו בלי לדעת מי הילד הזה, בלי לדעת איפה הוא
גר! ובלי לדעת שהוא רוכב על אופניים...והוא נהרג בפורים לפני
שנתיים.
כשאמרתי את זה לאבא שלי הוא אמר שיכול להיות שראיתי שהוא נוסע
באופניים ושמן הסתם הרבה אנשים נהרגים בתאונות דרכים.
אחרי שזה קרה הוא אמר שהוא לא יודע מה להגיד לי.כשסיפרתי לו
שאמרתי את זה לחברה שלי והיא אמרה אל תחשבי על שטויות והיום
היא לא זוכרת,
הוא אמר שיכול להיות שאני עכשיו מדמיינת שסיפרתי לה ויכול
להיות שבעצם לא סיפרת לה. בזה הוא צדק אני לא בטוחה במאה אחוז
שאני סיפרתי.
איך דודו וכולם לא הבינו למה אני בוכה ובטח חשבו שאני פסיכית
(למרות שזה נכון) ושלא באמת ידעתי! זה כואב שאנשים לא מאמינים
לך במיוחד שרק אתה יודע את האמת.
אם הקבלה צודקת אז למה אני פה? מה אני עשיתי בעבר? יכול להיות
שהייתי השטן עצמו, איך אפשר להיות יותר רעה ממה שאני עכשיו?
"את משפיעה על ילדים לעשות דברים ולא הם אותך! לא יכולתי
להאמין לזה עכשיו אני יודע את ילדה רעה ולא הילדים רעים
אלייך!" אבא אמר בכעס, לא אמרתי דבר חוץ מ"זה לא נכון".
חשבתי שהוא צודק אני תמיד עשיתי דברים רעים, נתתי לחברה הכי
טובה שלי סיגרייה, גם גרמתי לכמה בנות מהכיתה לעשן בפעם
הראשונה, גנבתי מההורים שלי אלפי שקלים כשזה מצטבר ביחד אבל
לזה יש לי תירוץ והייתי הולכת מכות עם ילדים בגן ובביה"ס כל
הזמן. "את לא הולכת לסוכה" אבא אומר בתקיפות "כי את הרבצת
לנחמה" "אבל אני בניתי את הסוכה איתם!!" בוכה בכי של תינוקת,
בכי של זה לא פאייר.
סבתא של תום ויותם מהשכונה כל הזמן אמרה שאסור לשחק איתי כי
אני אלימה ושיזכרו מה שעשיתי לנחמה, אני לא יודעת למה הרבצתי
לה, מסכנה אבא שלה היה מכה אותה גם.
פעם כשחזרנו להגיד שלום רציתי לבקש סליחה אבל לא היה לי את
האומץ. היום אני יודעת שסבתא שלהם צדקה שלא נתנה לי להתקרב
אליהם.
אז,היא נראתה לי כמו אמא של הבוס המאפיונר האיטלקי! בכלל
בשכונה הייתי מאוד אלימה, הייתי מקללת, נושכת ילדים ופעם אחת
בכוונה הפלתי מישהו מהעץ.
איך אבא שלי הרביץ לי כמו משוגע, לא זכרתי עד כמה...אבל הוא
סיפר לי שכמעט שבר לי את המפרקת ואז עזב אותי, בכה והחליט שזאת
הפעם האחרונה שהוא ירביץ לי!
אמא גם לא פעם הרביצה רק שההבדל זה שאבא הגיב לכל מיני
התנהגויות מאד רעות שלי כלפי ילדים אחרים אבל אמא הייתה מרביצה
סתם כי בכיתי או שסתם משהו הכי קטן שעשיתי.
מה שאני לא סולחת לה בחיים זה שכשרציתי לצאת מהמיטה כשהיא כמעט
סיימה לנקות את הרצפה והיא נתנה לי מכה עם המקל של המגב ברגל.
די שכבר יעבור הסיוט, שיגמר כבר הלילה, איך אפשר עם השיעמום
הזה.
וואלה יש לי סיכות ביטחון! אני לוקחת סיכת בטחון ובמשך שעה
חורטת על אותו הקו שעשיתי לפני שנתיים כל הזמן חושבת שזה
בולשיט מה שאני עושה,
אם אני רוצה לעשות את זה באמת אני צריכה פשוט לקחת סכין ולפתוח
את הוריד, אני סתם בולשיונריט הכל רעש וצלצולים.
למה לא קפצת מאיזה ביניין עשרה קומות?, למה לא הכנת חבל תלייה?
ותלית את עצמך? כי אני כזאת פחדנית. הייתי רוצה לתקוע לעצמי
כדור בראש ולא סתם לקחת כדורים ולספר אחר שש-עשרה שעות שלקחתי
שישים וארבע כדורי אנטיביוטיקה וכדורים נגד כאבים.
אני רואה אור יום כבר ולא הצלחתי להרדם אבל אני שמחה שהגיע
בוקר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הרבה אנשים באים
אלי ברחוב
ואומרים לי, אז
אתה בועז רימר,
הא?

ואני אומר להם,
תיזהרו כשאתם
מדברים שטויות,
לפני שלא יאושר
לכם אף סלוגן.


זה שמאשר את
הסלוגנים מתכחש,
ומדגים בעזרת
לום ואלימות
יתרה


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/1/10 14:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירלי צ'וקלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה