אוהד כבר לא כאן, אוהד מת. שוב לא יחייך את החיוך הממזרי
שלו,שוב לא ירקוד וישיר לנו כמו משוגע, שוב לא נראה אותו עושה
שטויות ומדבר שטויות סתם כי הוא שתה יותר מדי. אני לא אוכל
לריב ולהתווכח איתו כשיתחשק לי לעצבן. שוב אני לא אראה אותו
מסתכל על שני או אשמע את הסיפורים שלה על איך היה להם כיף
ביחד, לא אראה את החיוך הגדול שמרוח על הפנים שלה כל פעם שהיא
מדברת עליו, מעכשיו רק חיוך מריר יהיה כשנדבר עליו או דמעות.
אני מסתכלת עליה איך כל הגוף שלה מכווץ והדמעות לא מפסיקות
לרדת ולשטוף את הפנים היפות שלה, אני מחבקת אותה חזק והדמעות
זולגות גם ממני. אני לא חושבת שהוא אהב אותה, אני לא חושבת
שהוא בכלל היה מסוגל לאהוב, לעומת זאת היא אהבה אותו
מאוד,הייתה מוכנה לעזוב הכול כדי לעזור לו להשתקם ולהתחיל מחדש
אבל הוא דחה אותה פעם אחר פעם למרות שפיזית זה אף פעם לא נגמר
ביניהם. הרמתי את העיניים והתבוננתי בכל האנשים שבאו לחלוק לו
כבוד אחרון, תוהה בליבי אם הם ידעו ואז הבחנתי בו,ניר ומיד
חשבתי מה היה קורה אם זה היה הוא, אם הייתי מאבדת אותו, הקשר
שלנו לא היה יותר רומנטי מאוהד ושני ובכל זאת המחשבה שגם הוא
היה יכול להיות מתחת לאדמה העבירה בי צמרמורת, כ"כ רציתי לחבק
אותו עכשיו,להרגיש שהוא כאן ושיבטיח לי שהוא לא ילך ובכל זאת
לא ניגשתי, תמיד התביישתי ממנו.
אבא של אוהד אמר קדיש בבכי קורע לב שלא השאיר עין יבשה, הוא
הרי רק בן עשרים ואחת אפילו לא השתחרר, בכלל הצבא היה אמור
לתקן אותו, לעזור לו אבל גם הם היו עיוורים או שעשו עצמם
כמונו, אנחנו ידענו ברור שידענו כולם, כל החברים אבל תמיד היה
יותר נוח להאמין לו כשהוא היה מחייך ואומר שהוא הפסיק,"כבר שנה
נשבע לך אני הפסקתי מזמן" הקול שלו עדיין מהדהד בראשי איך הוא
תמיד היה אומר את זה בעיניים אדומות ובחיוך רחב, רחב מדי. תמיד
כשאמרתי את זה לניר הוא היה מגבה אותו למרות ששנינו ידענו שהוא
משקר. אחותו הספידה אותו בקול שבור "היה לו לב טוב ,תמיד היה
שמח והצחיק את כולם" הרגשתי את שני רועדת חזק פחדתי שהיא
תתמוטט. אחותו המשיכה "אוהד שוב לא יצחיק ושוב לא יצחק, אוהד
שוב לא ישמח את כולם" מעניין אם היא ידעה חשבתי לעצמי,בטוח שלא
- היא לא הייתה שותקת כמונו.
קברו את אוהד,הכול נגמר, שני לא הפסיקה לבכות היא בחיים לא
חשבה שזה ייגמר כך, היא בחיים לא חשבה שזה יגמר, אף אחד לא
חשב...
ההלוויה התפזרה בדרך החוצה ראיתי את ניר עם כולם, אני ושני
התיישבנו איתם על ספסל ביציאה מבית הקברות,עדיין חששנו לעזוב
אותו שם לבד, הוא היה כ"כ חסר, כולנו חיכינו לו שיבוא עם הצחוק
הזה שלו ויעביר את האווירה הכבדה כמו שרק הוא היה יודע, אבל
אוהד כבר לא פה וההלם ניכר היטב בפנים של כולם, אנחנו חברים
כבר כ"כ הרבה זמן וזה תמיד היה שישה ועכשיו פחות אחד.
"מה הוא דפוק?" אסף שאל בקול שבור שקטע את השקט, שני פרצה בבכי
וכולם מיהרו להשתיק את אסף שלא ויתר "אני מצטער שני אבל אני לא
מבין מה הוא חשב לעצמו?", "הוא לא חשב" עניתי בלחש "זה אף פעם
לא היה הצד החזק שלו" השיב אסף, גיחכנו מעט אפילו שני החלה
להירגע "תמיד היה לו רע" היא אמרה בפנים מיוסרות, "תמיד ניסה
להתחמק מזה ולהעלים את זה עם כל השטויות האלה קודם האלכוהול
ועכשיו זה". שתקתי ייסורי המצפון ורגשות האשם מציפים אותי
מחדש, זה לא שלא ניסיתי, תמיד דיברנו ורציתי להבין, אבל הוא
נהיה פתאום מרוחק כזה,אז גם אנחנו התרחקנו אבל יותר מזה גם
שתקנו כאילו ויתרנו עליו. "ידענו על החברים החדשים שלו, ידענו
גם מה הוא עושה איתם, והיינו יכולים לדעת שאולי פעם זה ייגמר
רע, שהוא ייגמר, שהוא ייקח יותר מדי." אמרתי את זה מהר כדי
שאני לא אתחרט כי תמיד נזהרנו מלדבר על זה, לאט לאט חלחלה בי
ההכרה שהתוצאה של השתיק שלנו היא כאן בבית הקברות. "לא יכולנו
לעשות כלום" ניר לחש לי תוך כדי שהוא מחבק אותי,"היינו יכולים
להגיד משהו, לא לוותר לו, לא להתרחק" אמרתי בכעס והשתחררתי
מהחיבוק שלו למרות שהייתי כ"כ זקוקה לו.
אסף המשיך "שני הוא השביע אותנו וביקש שלא נתערב, מה יכולנו
לעשות?"  "אז פשוט נתנו לו למות" אמרתי בכאב, שני פרצה בבכי
היסטרי ואסף חיבק אותה, שתקתי שוב, לא רציתי להכאיב יותר.

אני זוכרת שניר תמיד היה אומר לי שאוהד החבר הכי טוב שלו, שהוא
מוכן למות למענו, תראו מי מת בסוף. אוהד לא היה צריך שימותו
בשבילו, כשהוא ביקש ממנו לשתוק הוא צעק לנו שנספר, שנהיה שם,
שנעזור לו ואנחנו נטשנו.
אוהד שוב לא ישבע, אוהד שוב לא ישביע אוהד שוב לא יחייך, ישמח,
אוהד שוב לא ישיר לנו שיכור, אוהד לקח מנת-יתר ומת.