זהר מיכאלי / גן העדן האבוד |
סערה,
חולצת את סנדלייך.
זרוקת בצד מבוישות קמעה,
אחת עומדת ישרה והשנייה נוטה על צידה,
מבכות את ההזנחה הבלתי צפויה
מבכות את תחושת ההקלה.
מהלכת יחפה,
ממהרת לפינה בטוחה.
משאירה שובל ריח הדוחס את האווירה
מיום עמוס לעייפה.
ועל הרצפה מתייבשות טביעות כפות רגלייך
נאחזות בתקווה נואשת באור ההולך ונחלש
נושמות נשימה אחרונה,
נעלמות לגן העדן האבוד.
27/10/2008
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|