אני נכנסת בדלת, אחרי ששעות שיחקתי בגומי. עייפה אך מלאת מרץ
כמו כל ילדה בת חמש. מספרת לאמא איך הבנים הפריעו לנו לשחק,
שאדיס רימתה אותי בגומי וכמעט הלכנו מכות.
אמא ממשיכה להסתכל במסך הטלוויזיה, לא מסתכלת עליי, לא אומרת
דבר.
" אמא? את שומעת?" "כן שמעתי, מה את רוצה ממני? מה את רוצה
שאני אעשה?, בסדר אז הפריעו לך" מנפנפת אותי.
"וכמעט הלכתי מכות עם אדיס" ושוב מתעלמת ממני ולא אומרת
דבר."קייטי את יכולה להביא לי את הלק והאציטון?" "אה וגם צמר
גפן!" פוקדת.
"הינה הלק והצמר גפן אבל אני לא מוצאת את האציטון" אומרת בפחד
שהיא תכעס עליי. "זה בשידה! במדף התחתון!" היא צועקת. ברגע זה
הלב שלי נופל.מה יקרה אם אני לא אמצא את האציטון?
אני מחפשת ומחפשת פוחדת לחזור ללא האציטון אבל אני באמת לא
מוצאת אותו!
"אמא, אני לא מוצאת" אומרת בלחש שאולי בכלל עדיף שלא תשמע.
"תגידי, אני תמיד צריכה בסוף לקחת את זה לבד!?" היא הולכת
לשידה ועונה בחצי אסרטיביות וחצי צעקה "זה היה לך מול העיניים,
את לא מחפשת".
"סליחה, אבל לא ראיתי אותו. אני חיפשתי ולא ראיתי" מנסה לשכנע
את עצמי שהיא תבין. אני יושבת לידה ומנסה לראות אם היא עדיין
כועסת, מנסה לדבר איתה אבל אני לא יודעת מה לומר,  במקום זה
עוד יותר עצבנתי אותה.
קראתי לה, אבל כשהיא הייתה עונה" מה? קייטי, מה עכשיו?", אמרתי
"לא משנה".
וכשהסתכלתי לה בעיניים לבדוק אם היא צוחקת מהסדרה או שאולי
בעצם היא כועסת אליי והיא לא רוצה אותי.
"תגידי מה את מסתכלת עליי?" היא אומרת ואני נשארת מבולבלת.
מגיע ערב, אני מחכה לאבא בכיליון עיניים אבל עוד מעט צריכה
לישון והוא לא חוזר.

אבא עובד עצמאי משהו שלא שמעתי באותו הגיל אבל לא הבנתי מה זה
אומר.
היה עובד עד השעות הקטנות של הלילה בכדי להחזיק את העסק.
לא הייתי רואה אותו כמעט בכלל ואת כל הימים בחופשים ביליתי עם
אמא.
האמת היא שבגיל חמש כבר הרגשתי שחיי קשים. אני יודעת, לכל אחד
יש את החבילה שלו אבל לפעמים אני חושבת מתוך רחמים עצמיים
שהחיים שלי היו קצת יותר קשים מאנשים אחרים.
אמא הייתה רק צועקת, אף פעם לא היה לה סבלנות אליי, לא הייתה
נותנת לי רגע אחד של מנוחה מ"הטובות" שהיא ביקשה והרגשתי שאני
משרתת שלה ולא יותר מזה.

"אמא וסבתא שלי הם אימצו אותי, הם לא אמיתיות!" יצאתי החוצה
וצעקתי לחבריי. "למה את אומרת את זה קייטי?" "כי אני מרגישה
שאני שיפחה של אמא!"אני אומרת בבכי.
"לא קייטי, היא כן אמא שלך! היא אולי קצת קשה אבל היא אמא
שלך!" אומרת מריסה (אחת הילדות היותר הגדולות  בשכונה). "קייטי
בואי תשחקי איתנו... זה יעבור, אל תבכי!" אומר סשה. "יאללה
אנחנו מתחילים?" שואל את החבר'ה "בואי אנחנו משחקים כדורגל!"
אומר סשה בטון שמנסה להרגיע. אני הולכת ומכניסה גול מדהים,
נופלת ובטעות עם הרגל מכניסה גול. כולי מרוצה מעצמי, הולכת
הבייתה
"אמא, אני הכנסתי גול!"אומרת בהתלהבות, "יופי, קייטי, את יכולה
לזרוק את הזבל ולקנות מחנוכה לחם וחלב, אני אתן לך כסף!" אמא
אומרת "טוב!" אומרת בטון לא מרוצה.

שנאתי את הבית, שנאתי את חיי חשבתי שאולי כדי שאני אמות כמו
שאמא  אומרת "הלואי שתמותי כבר".
היו כל מיני שמות כינוי בשבילי כמו: "איפה הג'וק שלי?",
"מכשייפה קטנה" לא אהבתי שמות כינוי ונעלבתי גם מדברים שלא
צריך להעלב.
בכל מקרה אהבתי לצאת החוצה ולהיות בחוץ גם כשאין אף אחד לשחק
איתו.
חיכתי כל הזמן שמישהו יצא מהבית וישחק איתי אפילו די הרבה שעות
ואם אף אחד לא יצא הייתי עולה הביתה ואחרי דקה יורדת שוב.
חברים היו קוראים לי ילדת רחוב וככה הרגשתי  פחות או יותר.
אהבתי את הילדים בשכונה הם תמיד דאגו לי ושמרו עליי. היינו
משחקים המון משחקים שבדור החדש לא רואים אותם יותר כמו: מי אכל
ת'עוגיות שבקופסא?, תופשת טלוויזיה תופשת שוטרים וגנבים,
אנ-דנ-דינו ועוד מיליון משחקים... גם הגדולים היו עושים לנו
טיולים שבעייני היו כמו טיולים שנתיים.

"קייטי, קייטי, תגידי לאמא של יותם ותומי שהם לוקחים סמים!" כל
הילדים צועקים "הם בבית הנטוש תגידי לה" כולי בלחץ רצה במהירות
שבראש שלי אני לא מספיק מהירה. "דינה, דינה, הם לוקחים סמים,
יותם ותומי לוקחים סמים, הם בבית הנטוש" כולי בלחץ, פתאום
עוברת בי מחשבה לא מובנת "אני אקח סמים שאני אהיה גדולה" אבל
אני לא מבינה איך אני אקח סמים אם אנ'לא יודעת מה זה סמים. אני
מתעלמת מהמחשבה ופתאום שומעת "לכי תקראי להם שמייד יבואו
הבייתה!" אני רצה ורצה אבל כבר אין לי כוח לרוץ " תקראו להם,
תקראו להם, היא ביקשה עכשיו שיבואו" "אז תרוצי לקרוא להם"
אומרים בציניות "אני לא יכולה יותר לרוץ!" אחד הילדים רץ
אליהם. "מה זה צריך להיות ?" צועקת אמא שלהם נותנת מכה בראש
ואומרת "תעלו מיד הבייתה". "אתה מפגר מיכה, ממש מפגר, למה לקחת
אותם לשם?" צועקת מריסה. "כן למה עשיתה את זה?" סשה "כן למה?"
אני שואלת בהיסוס כשאני בעצמי לא כל כך בטוחה שהבנתי את
הסיפור.
אנחנו חוזרים לשחק בזמן שתומר ותומי חזרו הבייתה. משחקים תופשת
ולרגע אחד אני חושבת לעצמי שאני יהיה יותר חכמה ואקפוץ מעל
למעקה ואתפוש את אודי ובמקום אני מקבלת מכה בחלק התחתון ואני
בלחץ אומרת "אך, כואב לי" "מה קרה קייטי?" "קיבלתי מכה בביציות
שלי!" אני עונה כי אני לא בטוחה במה שהורי הסבירו לי "מה קרה
קייטי קיבלתי מכה בביצים שלי!" חושבת שהפעם פגעתי בול "בה מה?"
"בביצים שלי! אני צועקת "כולם צוחקים ואומרים אין לך ביצים!"
"כן יש לי, אמא ואבא אמרו לי!" אומרת בהיסוס וכולם צוחקים. אני
נעלבת ורצה הבייתה וחושבת "זה הביציות ולא הביצים זה הביציות,
עכשיו כולם צחקו עליי, היית צריכה להגיד ביציות, מטומטמת..."
אני מגיעה הבייתה ומספרת לאמא שלי מה קרה והיא אומרת בחצי צחוק
"טוב קייטי אז אל תצאי החוצה" ואז אני חושבת שהיא גם צוחקת
עליי והיא אשמה כי היא אמרה שיש לי ביציות.

"קייטי, אל תשכחי את הסנדלים ההורים שלך יכעסו עלייך ושוב
תקבלי עונש, אולי תלבשי אותם?" אומר סשה, "לא אני לא רוצה, אני
לא אשכח הפעם" מבטיחה לעצמי שהפעם זה אחת ולתמיד, אני לא
אשכח."טוב בואי נעשה סיבוב" אומרת מריסה אנחנו הולכים ופתאום
סשה אומר "תבלעי את זה" "מה זה?" אני שואלת בבילבול "זה
חרוזים" "למה אני צריכה לבלוע חרוזים?" "ככה, תבלעי כבר!" אני
לוקחת את החרוזים ובולעת. "יופי" אומר סשה "מה זה היה?" אני
שואלת. "חרוזים, אמרתי לך." (עד היום הקטע הזה לא ברור לי).
אנחנו חוזרים לבניין יושבים בדשא ורחל עושה לי צמות בשיער.
כולם אומרים "איך כיף לעשות לה צמות השיער שלה כל-כך יפה ומלא"
אני עונה בביישנות "תודה". אני חוזרת הבייתה וכולי מרוצה פתאום
סשה מופיעה בדלת ואומר לאמא שלי "היא שוב שכחה את הסנדלים!"
אמא כועסת ומחכה שאבא יגיב. אבא נותן לי סטירה ואומר "למה את
עושה הכל בכדי לעצבן אותנו ? את לא מבינה שללכת בלי סנדלים זה
מסוכן?, לכי לחדר ואת לא יוצאת מהחדר עד שנודיע אחרת" אבא אומר
בעצבים מאופקים אבל הפרצוף שלו נהיה אדום.

אין לי מושג כמה זמן הייתי בחדר,אני מניחה ששבועיים אבל לפי
הזיכרון הרגשי שלי זה היה כל החופש הגדול לפני כיתה א'.

"קייטי את רעבה?", "לא!", "אז את לא רוצה לאכול?", "לא!", טוב
אז אני לא אחמם לך את זה את תאכלי אוכל קר!". אני יושבת בחדר
ומנסה לכתוב שפות שאני לא יודעת... זה משחק קטן שאני נהנית
לעשות. "אמא! אמא!" היא לא שומעת "אמא! תבואי!" אני צורחת כדי
שהיא תשמע והיא לא באה . אני מנסה לקרוא לה שוב אבל הפעם אני
צורחת ומוציאה את כל הנשמה שלי. היא באה ואומרת "מה את
רוצה?"אני עונה "אני רעבה!" "טוב אבל אני לא מחממת לך את זה"
היא אומרת בטון עצבני. היא מביאה את הצלחת ושמה אותה על
הריצפה, ואני מתחילה לאכול גולש ותפוחי אדמה קרים ומגעילים...
אז אני אוכלת רק את התפו"א ומשאירה את הבשר. אמא באה לראות
שאני אוכלת והיא אומרת "למה את לא אוכלת את הבשר?" "זה מגעיל!"
אני אומרת בטון רוגזני "את לא רוצה את הבשר, לא צריך אני בחיים
לא אבשל בשבילך כלום, נמאס לי ממך!" היא אומרת בטון מאוד
עצבני. אני יושבת ובוכה אבל בכי שקט עם כל הנשמה.

אבא היה מגיע כל ערב לראות אותי אבל העונש המשיך וכל הזמן
ניסיתי לשכנע שאני אהיה ילדה טובה ואני לא אלך ייחפה (האמת
שרציתי רק להפסיק את העונש) ובכל ערב היה אומר לי: "קייטי אני
רוצה שתעשי חשבון נפש עם עצמך ולא את לא תצאי מהחדר עד שאת
תביני מה זה סליחה, כי אני לא מאמין לך יותר ואת צריכה להבין
שללכת בלי סנדלים זה מסוכן ואני רוצה תמיד בטובתך!". בחדר
בכיתי ובכיתי לא יכולתי להפסיק הרגשתי שהעונש חמור מדי שזה לא
פאייר שכל הילדות הולכות בלי סנדלים ורק אני מקבלת עונש וכמה
זמן אני צריכה להיות בחדר הזה.

"אני אוהבת לבכות" חושבת לעצמי כשאני שוכבת במיטה עם הבטן למטה
על המזרון. פתאום הרגשתי משהו מוזר כאילו אני מעל המיטה באופן
פיזי. אחרי שאני נרגעת אני מסתכלת בחלון ורואה את חברי יושבים
על הדשא מתחת לעץ וצוחקים, גם  אני רוצה להיות שם ושוב נתקפת
בבכי עמוק וחושבת "למה אני צריכה להיות כאן ולא למטה?". אני
יוצאת מהחדר ואומרת לאמא " אני צריכה לשירותים!" "תגידי את
עושה את זה בכוונה? את רוצה לצאת מהחדר בגלל זה את אומרת שאת
צריכה לשירותים? את לא יכולה ללכת לשירותים!" "אבל אני חייבת
אני אשתין במכנסיים אם אני לא אלך לשירותים!" "טוב תלכי
לשירותים ומיד תחזרי לחדר!" אמא אומרת בציווי. אחרי השירותים
אני מנסה ללכת לאמא ולבקש ממנה להיות בסלון ושאני לא אעשה
בעיות (מידי פעם היא הייתה מסכימה). "לא תחזרי מיד לחדר". אחרי
כמה שעות אמא באה עם הצלחת אוכל "אני רוצה לצאת מהחדר!" "לא,
תפסיקי לבדוק אותי!" "תני לי לצאת!" אני מצווה "קייטי, אם עוד
פעם תבקשי ממני לי לצאת אני לא אבוא אפילו לראות את הציורים
שלך!" היא אומרת כולה רועדת מעצבים. "אלוואי שתמותי! אני שונאת
אותך!". אמא מספרת לאבא מה שקרה היום... שאני אמרתי לה שתמות,
אבא נכנס לחדר ונוזף בי "את לא תדברי ככה לאמא! את מבינה? אני
רואה שאת לא לומדת כלום מהעונש הזה! בואי אני אראה לך משהו, את
רואה את החשבוניה?" "כן!" "את יודעת מה זה חשבוניה?" "אה,כן"
אני אומרת בהיסוס. "חשבוניה נועדה לחשב מספרים ולקבל תוצאה."
אומר אבא בטון רגוע יותר "את רואה את החישוקים הלבנים?" "כן"
"אם תתנהגי כמו בנאדם, אנחנו נעביר חישוק לבן אבל אם את תמשיכי
להתנהג כמו שאת מתנהגת אז את תקבלי חישוק אדום! את מבינה? כל
מה שאת צריכה לעשות זה להתנהג בכבוד אלינו וזה אומר לא לשקר,
לא לקלל, לא להרביץ לילדים בחוץ!" "אוקיי..." אני אומרת בטון
בכייני אבל עם תקווה.

"תאכלי את מה שבישלתי!" אומרת אמא כפקודה "לא רעבה!" "אם לא
תאכלי את האוכל את תקבלי חישוק אדום" "טוב אני אוכל קצת אבל לא
מהבשר השחור הזה!" "את יודעת שאנשים היו מתים לאכול את מה
שהכנתי! רק לך שום דבר לא מוצא חן!" אני מסיימת את האורז,
אוכלת מהרוטב ואומרת "אני שבעה" "לא תאכלי את הבשר?" "טוב קצת"
אני אוכלת חתיכה שניים ואומרת "אכלתי זהו" "טוב תקבלי חישוק
אדום" "אבל אכלתי" "לא גמרת את הצלחת" היא כבר מגיעה לטון של
צרחה כאילו משהו בא להרוג אותה ואני בנסיון לעבור אותה בקול
ועם בכי תמרורים "אבל אני לא יכולה לאכול יותר, זה לא פאייר!"
ואמא עונה "אם תמשיכי לצרוח תקבלי עוד אדום!" "אבל את צעקת
עליי!" אני נופלת בבכי על הרצפה "אם תמשיכי עם ההצגות שלך
תקבלי עוד אדום!" כולי בוכה בכי חזק אך שקט הולכת לחדר וחושבת
כל הזמן שזה לא פאייר שקיבלתי 3 אדומים ואבא יכעס עליי  בגללה.
אבא חוזר, כולי מפחדת. הוא מדבר בטון רגוע אך כועס "למה עשית
לאמא בעיות חשבתי שתנסי לפחות ליום אחד להשתדל", "אבל היא סתם
נתנה לי אדומים....היא צעקה עליי ואז אני החזרתי צעקה ואז היא
אמרה שהיא תתן לי אדום..."כולי בוכה ומבולבלת מי האשם בכל
הסיפור. טוב קייטי את לא יוצאת מהבית עד שיהיו לך לבנים בלי
אדומים , טוב לילה טוב מתוקה" "לילה טוב".

יום אחר יום אמא שחקה משחק מלוכלך שאסור לי אפילו לזוז בלי
לקבל אדומים ויום אחר יום זה רק הלך וגדל.

"תנקי את הבקבוקים של רון, ואם את יכולה להכין אוכל בשבילו
כמו שכבר את יודעת.." אמא מבקשת "אני מנקה ומכינה את האוכל
לאחי, מביאה לה את הבקבוקים, היא מודיעה על זה נוריד אדום!
ונשים לבן אחד" כולי רועדת משמחה "את מורידה לי אדום ושמה
לבן?" שואלת בהיסוס אך בשמחה "את שמעת אותי, עכשיו לכי לחדר.
אני יושבת בחדר וממציאה לי דרכים חדשות לצבוע את הציורים ,
הפעם נעשה טוש מסביב ועיפרון בפנים חושבת "זה גאוני! אני
חכמה!" באמצע הציור "מה את עושה?" שואלת אמא בצעקה מהסלון
"כלום" אני עונה מתוך הרגל שזה לא משנה מה אני עושה כל עוד זה
לא בשבילה זה לא משנה. "קייטי תכיני לי כוס תה" מבקשת בחצי
פקודה, אני הולכת אם הכוס תה לאט לאט שלא חלילה ישפך או תשבר
הכוס ומרוב מחשבה נופלת לי בטעות הכוס ונשברת "תראי מה עשית,
מה כבר ביקשתי, שתכיני לי כוס תה?! תראי איך שברת את הכוס" היא
צורחת "לא בכוונה! זה נפל לי!" ושוב דמעות נופלות מעיניי,
הדמעות פשוט לא מפסיקות. "עכשיו אני אוריד את הלבן ואשים את
האדום!" "לא זה לא פאייר זה לא בכוונה!" כולי נופלת על הרצפה
ודופקת הידיים על הרצפה "למה?,למה? לא עשיתי בכוונה, זה לא
מגיע לי!" בוכה ובוכה "נמאס לי כבר ממך, לכי לחדר" כולי בוכה
ברמה שקשה לי להסביר אפילו... וממשיכה לצעוק "זה לא פאייר זה
לא פאייר!אמא נכנסת וצועקת "תפסיקי כבר, נמאס לי ממך, חבל
שנולדת בכלל" אמא מנקה את השברים וממלמלת לעצמה כל מני דברים.
אני הולכת אליה ואומרת בבכי "את רוצה שאני אנקה?" היא עונה לי
"טוב תנקי ותלכי לישון" אומרת בקול רך יותר, אני נרגעת הבכי
נחלש והמחשבה שאמא כועסת קצת נעלמת אני מנקה את הלכלוך
ומעייפות מהבכי אני הולכת לישון.

אני לא זוכרת איך, אבל בסוף הצלחתי לקבל מספיק לבנים ולקבל
דובי גדול מאבא.

יום לפני כיתה א' אני יושבת עם מריסה, היא מקשטת את המחברות
החדשות מתחת לעץ בגינה.