צמרמורת רטובה. כאב חד מפלח את הגרון היבשושי. ראייה על סף
עיוורון. הנסטי נראה פתאום כל כך רחוק. ניסיון לקחת. הידיים
משותקות על ישיבתו המזרחית. גם היא מוצבת שם כבר נצח, כלא
קשורה לגוף הזה. צמח, נותר לו לחשוב ולמצמץ. אני רק חושבת. או
שזה הוא? מים. הנסטי נראה פתאום כל כך רחוק.

אני סוקרת את הבית, את ההתלהבות הקופצנית המתמכרת שלה. היא
הצליחה להגיע לנסטי ושרירי הלסת האלה עדיין תקועים. קור דוקר.
הקפיצות שלה מקפיאות אותו יותר.
אני בסדר, אל תדאגי. מנסה לא לאכזב את האווירה העכורה ממילא.
מצליחה להוציא רק צמד הגיגים נדוש. ניסיון להתרכז בנקודה
בטלויזיה. יונית לוי. בחיים לא הייתי מרוכזת כל כך ביונית לוי.
בכפילה שלה. אני מרוכזת מאי פעם. בריק ריקני ותחושת זמן
אינסופית.

כן, אני בסדר, תירגעי. כמה אני יכולה כבר לשקר לך ולהמשיך
לבהות בנסטי? חומצה מבעבעת בתוכו. הוא רוצה להגיד לי משהו. מה?
דבר! אני יכולה רק להקשיב. אבל דבר מהר, הזמן אוזל. מישהו
מסובב אותו בחוטים וירטואוזיים ואני כבר מזמן לא בשליטה.
הוא שלי בכלל? מה השעה? הראש הזה משרטט בקו את שביט. נע בכיוון
השעון, בקצב מסחרר. פעם אחת התאפשר לו לרכב על סוס. התחושה.
חומצה ממשיכה לבעבע. הוא ממשיך לדרוש. רק היד השמאלית מצליחה
לברוח ממאסר עולם, אוחזת בפה ומנסה לנער אותו ברוגע מלחיץ,
מתקדמת באיטיות מאומצת לכיור האמבט, מתעלמת מצעקות הפה השני.
אפשר כבר לדבר? אני חושבת.
אפשר כבר להקיא, אני פועלת. רפלקס בריא, לא?