חלמתי שיורים לי בראש. עם חיוך, כבדרך אגב.
עם פאנץ' ליין חצי מושקע כהקדמה.
והרגשתי את החלל במצח שלי, את הרוח חולפת דרכו.
וראיתי את כל מי שחשוב לי בעולם בוחן אותי ונגעל.
שמעתי את המוח שלי מטפטף למטה, וידעתי שהם רואים אותו.
את כל הזיכרונות שלי ואת כל מי שאני,
כשלולית,
על הרצפה.

אחר כך הושיבו אותי לארוחת ערב במסעדה נחשבת.
משהו רומנטי, רק את ואני היינו שם. התאורה הייתה הולמת.
דיברת הרבה. היה לך מה לספר. התרגשת ממה שאמרת,
ולא שמעתי דבר.
ישבתי מולך משותק. חלול. קליפה של עצמי.
העיניים הריקות שלי היו טבועות בשולחן היפה. בצללית רבת החן
שהטילה התאורה ההולמת עליו.
הראש שלי כאב, הוא לא הפסיק לכאוב ולנזול לרגע.
ולא ידעתי אם אני יכול בכלל להיות עכשיו, ואיך זה שזה לא
נגמר,
הרי- חלומות נגמרים כשהחולם מת.
ואני הייתי מת.

זה נגמר כשהלכתי בחליפה מוזרה מעט. המצח שלי היה שלם.
הרכבתי סתם מילים לסתם משפטים והחלפתי אותם עם סתם אנשים,
לא דיברתי על מה שקרה.
אבל ידעתי.
כשהגעת ישבתי לבד, קמתי כדי לחבק אותך.
אבל לא חיבקת. הסתכלת עליי כמו שפתולוג מסתכל על גוויה קרה.
קימטת את המצח מעט אבל לא נראית מוטרדת. ההפך הוא הנכון.
הייתה שלווה בעיניים שלך.
ידיעה.
הושטת את היד אל הפנים שלי. ראיתי אותה מתקרבת ולא הבנתי דבר.
האגודל שלך לחץ על המצח שלי בעדינות, ברוגע. זה היה מספיק.

זה נגמר באמת כשלא הייתי אני,
ועמדתי מאחוריך, צופה בך לוחצת עליי שממולך. העור שעל המצח
שלי
שקע לאיטו והחל להיספג בדם, עד שלא היה עוד.
ודם ירד לאט וטפטף על הפנים שלי, והעיניים שלי חסרו כל הבעה
והראש שלי היה חלול והלב שלי היה אבוד.
כרעתי חסר חיים מולך ומולי.
התעוררתי.