ברגע שאראה את הכתלים
הכתלים שמקיפים כמו בחומות
ולא אבחין עוד את הפרטים
או אז אדע כי הגיע הרגע לעזוב
אומנם כן, בצער אעזוב
אולי במאבק מה
אולי בפרפורים אחרונים
כי אין לדעת אם הכתלים הם יצירי מציאות
וחומתם אומנם כן, היא הבנויה מחומרי ביטון ומלט

בינתיים
אני מתהלך ומריח את ריחות הפרחים
היסמין וההדר משאירים שובלים
שובלים כסרח בלתי נגמר
לא רק אני נמשך אליהם
אני רואה המון רב ואני בתוכם
יש הנשרכים מאחור
יש המתהלכים כבטיילת
יש השועטים דרכם וידם מונפת באות שימחה וזיע

בינתיים
הגעתי אל הצומת, ידעתי כי שם תחכה לי הרוח החיצונה
אני הוא הנמשך אליה, היא מבדרת את כנפי בגדיי
ואני כמו מתנפח ובכנפיו דוחה אוירות
הלאה
אני יודע, כי בקצהו של הרחוב, יש הבית
מופנם אני אל תוכו וממצה את כל המצוי
ככל יכולתי, ככל המתאפשר

הגעתי אל הצומת
הרוח החיצונה היא שהאטה נשיבתה מואצת
אני לא תמהתי - בפנימי אני יודע כי זו דרכה מאז
לאחר ההאטה יבוא המשב
אולי הסערה תבוא
אולי דווקא הסופה
בכל מצביה כל סיבולתי משתדלת

עתה
על הכורסה אני יושב, צופה פני הדלת ממנה נכנסתי
אני יודע, עם בוא האורחים אווירתו של בית תלהט
יש מהם קבועים
יש מהם קרואים
יש הבאים באקראי והם סרים אל צל קורתי
אני מסביר את הפנים ומקבל - ברוך הבא
והשיחות יסובו על הא ועל דא ועל החיים
על הקורה את הפנים בגבהים
ובנמוכים הם לגובה עיניים
פעמים הכל נסבל ופעמים אין סיבולת
והמה ידובבו את דיבובם
חיים כולכם היום וברוכים אתם בבואכם
ברוכים אתם בצאתכם
ואני בתורי במעט אשיח ואת משלי אמשיל
ובחיוך אקרא "החיים הם לא כמשל?!"
והמה יקראוני ובקולם המשב "אולי... אולי...
משול לנו את המשל!"

לא תמיד הניגר, משיח והוא כמעט כנאלם
בתוך הבית ובין כתליו, הוא בלתי נראה
אני רואה את חיוכם של הגדולים
את חיוכם של הקטנים ואתמוגג איכשהו
תמה אני על המזעירים דמותו של אדם
ומה אם הוא שואף מעלה מעלה ואל השמיים נושא עיניו
והשמיים, האומנם הם גבול!?
והלא מספר הכתוב - האדם הוא בצלם, ולמה לא ירצה להכיר
את צלמו שלו!
או אז אני שומע את הקריאה "המטיל מום, המום ידעו, ובהום קרביו
ישליך את נתזיו שלו, כי המום ממנו ויראהו לנוכח!"

אני מחייך
אני יודע כי הצלם איננו מושלם - מי מחפש שלמות (!?)
והלא הכתוב מספר על מלחמות, על חרפות, על התבהמויות,
על איבה על פחד ועל אהבות מקנאות
המהילה היא בלתי נמנעת אולי גם אין לה גבולות
כי האדם הוא אדם על אחוריו ועל פניו ניצב אדם
כי אדם הוא באשר אדם הוא!

והרגע, לכשיבוא ובכתלי הבית אבחין
עמודים עמודים
ניצבים ונמלאים לכל אורכם ולכל רוחבם
כאשר אבחין את הכתלים המקיפים כחומות
ולא אראה עוד את הפרטים
אדע כי הגיע הזמן לעזוב
אומנם כן, בצער אעזוב
או אז אקרא לה לרוח החיצונה ואיתה אשתעשע
ועם רוח הפנים הנמהלת
יביאו איתן
תבואנה ותגלגלנה מלפניי זכרונות כסרט הנע
והיא תגלה לי את הנתיבים
היא תגלה לי את השבילים
ואני אצביע ואומר
כל אלה, כל אלה שלי הם!
ומתוך הצער תעלה הקריאה "כברת הדרך היא החשובה,
ראה את השובל שהותירה"
או אז, כך אני מדמה, אניף ידי ואומר לה שלום
ורוח הפנים שנמהלה, היא שתלטף אותי ותעטוף
ואת יציאתי תנעים.