(אלה החיים השקטים, הפשוטים והקטנים בהם דווקא מוכמנת המפלה
הגדולה - חייהם של אנשי הספר, שמצעם נבנה על בדידויות וגעגועים
ורגעים נקודתיים של יראה. צערי אזוב אינם רק שלב בסולם המוביל
למות חיותם, אלא המיתה שלהם ממש. אולי אף ניתן להניח כי חיותם
היא מלכתחילה אינה אלא אשליה של קיום (אשליה בתוך אשליה, כמו
חלום בתוך חלום בתוך...) וגם הזעם נבנה בהם, כמו במוחם של
הבבליים, עד שצר הרקיע מלהכילו.
הנפילה הקטנטנה - אולי מספר סנטימטרים מעל הקרקע - היא אמנם
הנוראית ביותר, שכן היא מכילה את כל המוות ושנאת האלוהות;
צערו של הנביא יונה באומרו "טוב מותי מחיי" הוא בבחינת טיפה
בתוך מות מחוסר הבית כאשר הוא אומר, "נדמה כי שוב ירד היום
גשם".)

-


דוד אברבנאל היה נער בן חמש-עשרה שבדרכו החוצה מן האוטובוס
הבחין בשטר בן דמותה של גולדה מאיר שהתגלגל מתיקו של נוסע,
כשזה חיפש בתזזית אחר דבר מה. השטר כמו נצנץ אליו (והנער דימה
אותו לאוצר, ובלא יודעין דימה את עצמו לאחד משודדי הים היהודים
שפעלו בתגובה לגורלם היהודי) והוא אספו לתוך כיס מעילו
בזריזות.
הילה של אפשרויות עטפהו ואת השטר גם כן, והם הפכו לעולם כולו
אחד של השני. בשטר הייתה עוצמה של מהות: כשדוד התיישב על ספסל
בפארק תל-אביבי, בוחן תרחישים אפשריים, שדה הכוח של השטר -
אריג הרקיע - החזיר את העשן למכוניות ולמעשנים.
דקות או שעות שלימות העביר דוד בדמיונות וחזיונות; בראשו עבר
מבתי הקולנוע ובתי הקפה לחנויות הספורט והמוזיקה ללילות
הוללות. דמיוני צר מלהעלות את כל התרחישים שהעלה ברוחו, אלא
שהנער דוד אברבנאל ראה בכסף הגנוב סדרה אינסופית של אירועים
ועצמים וזהר באור בחירתו שסוף סוף הייתה לחופשית.
אלא שכצפוי, כשתחב ידו לכיס מעילו (שהיה מעל חזו השמאלי והעניק
לו ארשת חשיבות ומן תחושה אירופאית, כמו איזה ארתור
פינקלשטיין) השטר לא היה שם. גורלו של השטר אינו ידוע; יכול
להיות שהוא נפל מן הכיס כאותה תוצאה קארמית צפויה, אך סביר
יותר שדוד לא לקח את השטר מלכתחילה ואולי אף החזירו לבעליו.
לאחר האנחה הצפויה גם כן, הנער קם, כאומר "טוב מותי מחיי",
והמשיך ללכת, ראשו ישר ועיניו מביטות קדימה.