זה מתחיל חלש, רחוק משמאל: קליק קלאק. קליק קלאק. קליק קלאק.
מתקרב: קליק קלאק. קליק קלאק. עכשיו זה ממש מולי, קרוב: קליק
קלאק. קליק קלאק. קליק קלאק. עקבים. שחורים. כך הם נשמעים,
שחורים, גסים. מעליהם בטח יש שוקיים לא דקים  של אשה. מבוגרת.
כל הנשים בקיבוץ מבוגרות. מעל השוקיים, אני מדמיין, יש אימרה
של שמלת בד פשוטה, כמו שהנשים בקיבוץ לובשות. קליק קלאק.
העקבים נוקשים על המדרכה. מול הגן. קליק קלאק. קליק קלאק.
ימינה. קליק קלאק. קליק קלאק. מתרחק. כבר בקושי שומעים.  קליק
קלאק. קליק... רונן ושי במיטות לידי בחדר. ישנים. אני לא. אני
ער. תמיד בלילה אני ער. יש אשנב ליד הראש שלי. אשנב מלבני קטן.
האשנב אטום, אבל מזל שאפשר לשמוע דרך הדיקט הפשוט שממוסמר אליו
במסמרים קטנים מה שקורה בחוץ. אני מתאמץ להקשיב למה שקורה
בחוץ. מדי פעם קורים  דברים מן העבר השני של גן המשחקים שליד
הגן שלנו. גן המשחקים עם הקרוסלה הישנה הצבועה בגסות שבנה אבא
של דן, ישראליק המסגר. הגן עם הנדנדות שאני מתמכר להן בשעות
אחרי הצהריים לפני שאני הולך לבית ההורים. קדימה, אחורה,
קדימה, אחורה, יותר גבוה, קדימה, אחורה, הכי גבוה, למעלה,
למטה. עכשיו הכל שחור ואפל בגן המשחקים. זה לא אותו גן. מה
יושב על הנדנדה השחורה עכשיו, בלילה? אני בטוח שאני שומע אותה
מתנודדת בתנודות קטנות ואיטיות. למה הקרוסלה חורקת? שמשהו יקרה
כבר, שלא אשאר לבד עם המתקנים השחורים שמעבר לאשנב. אולי יקרה
משהו במדרכה שמול חדר האוכל. אולי יקרה משהו בין העצים שעל
הדשא של חדר האוכל. חם. מגרד לי מאחורי הברך.  טררררר... מנוע.
משהו מתקרב. עוד מישהו ער בעולם. טרקטור? טרררר... כתם אור
מטייל על הקיר הלבן. מזל שהוילון על החלון למעלה לא אטום. הכתם
המואר גולש על הקירות, גלישה רכה, חרישית. מי נוסע בטרקטור?
לאן? אני שומע את הטרקטור מסתובב בסיבוב שמול הגן. הכתם גדל
ומתחיל לנוע במהירות. הרעש מתקרב. טרררר. יש לי סרט על הקיר.
על מה הסרט? עכשיו יותר מכתם אחד. הכתמים רוקדים זה עם זה על
הקיר. מתקרבים, מתרחקים, מהססים, מזנקים... מדי פעם מוארים
סדקים קטנים על הקיר. סדקים בכל מיני צורות. משתרגים זה עם זה
לפעמים, ונפרדים. הטרקטור מתרחק ונעלם. נשארתי לבד עם הסדקים.
מחפש צורות מוכרות בסדקים. שום דבר לא מזכיר לי כלום. מנסה
לעקוב אחרי הקווים, אולי הם יספרו לי סיפור. אולי הם יסמנו לי
דרך את הדרך החוצה. אולי ירגיעו אותי ויאפשרו לי לישון, לשכוח.
אני מחפש בהם רמז. אבל שום דבר לא קורה.

זה היה כבר מזמן כשהשכיבו אותנו לישון. כמו בכל יום, ההורים
יושבים על המיטות שלנו. מקריאים סיפורים. אמא שוב ממציאה את
הסיפורים המשמימים שלה על הגמדים. אני מעמיד פנים שאני נהנה
לשמוע. ואז מכבים לנו את האור, וכולם הולכים. הגן מחשיך וגדל
סביבי והופך לחלל גדול, שוחר רע ושחור, חורש סכנות חרישיות.
ואני מתעטף בשמיכה הדקה והדוקרנית שמפרידה ביני לבינו ומתפלל
שהיא תגן עלי. הילדים האחרים נרדמים מיד. אצלם הכל פשוט וקל.

אני שומע את הנשימות השקטות של רונן ושי. רואה את פניהם השלוות
באור הקלוש. רק אני לא ישן. ממטרה מצקצקת על דשא רחוק. צק-צק,
צק-צק, צק-צק, צק-צק. טרררררררררררר היא חוזרת אחורה במהירות,
על מנת להתחיל שוב: צק-צק, צק-צק, צק-צק, צק-צק. טררררררררררר.
ושוב. ושוב. ושוב. והנה, עכשיו הציפור התחילה, על העץ הגדול
שליד חדר האוכל: טווו... דממה. טוווו... דממה. טווו... אני
מכיר את הצליל הזה. ציפור לילה. סיפרו לנו על זה. תנשמת. או
אוח, או כוס או ינשוף. גם היא ערה עכשיו. צופרת צפירה עדינה
וקצרה ומשתתקת. מחכה, ושוב. טווו... דממה. אני מתופף על הסדין.
ממתין במתח עצבני לקריאה הבאה שלה. שתשתוק כבר. או שתעוף לעץ
אחר. שמשהו יקרה.  מסתובב לצד שני. לא נוח לי. מרים את
הראש.וילון הבד הדק עם הדוגמה הפשוטה מואר קצת. חיוור מאור
הירח ומאור פנס הרחוב שליד המדרכה. כלום לא קורה. רק אני
בעולם, לבדי. שמשהו יקרה. שמשהו יסמן את הגבול שבין  קודם לבין
אחר כך. אני מסתכל מסביב. שי ורונן עדיין ישנים שינה עמוקה.
לאט, לאט אני מתיישב על המיטה, בשקט. שלא יחרקו קפיצי הברזל
העבים שמתוחים מתחת למזרון הדק. הברזל הקריר שבשולי המיטה
מפתיע אותי בצינה מתכתית שמחשמלת את אחורי הברכיים שלי. אני
מצטמרר. כפות הרגליים יורדות ונוגעות ברצפת האריחים הפשוטה
והדהויה.  אני מתחיל לללכת. לאט לאט. בשקט בשקט. צעד צעד. אני
יוצא מן החדר. חוצה את האיזור הציבורי החשוך של הגן, פונה
שמאלה, עובר על פני הדלת הפתוחה של חדר המקלחות והשירותים.
מריח את ריח הסבון והביוב, פותח בשקט את דלת היציאה הגדולה,
ואני בחוץ. שקט. כבר אין קירות סביבי.  אין אף אחד בחוץ. אני
דורך על המדרכה ברגליים יחפות והולך במהירות. הפיג'מה הלבנה
שלי מחזירה את אור הירח. הדשא הגדול של חדר האוכל משמאלי, אפל
ועמוק. אני מחליט לחצות אותו.  העשב רטוב וטובעני. רגל למטה.
הדשא הרטוב והדשן נמעך ואני מרגיש את המים עוטפים אותה.  רגל
שניה למטה. הראשונה מנסה לעלות. הדשא והאדמה הרטובים אוחזים בה
ומסרבים לתת לי אותה בחזרה, אני מתאמץ. והדשא נכנע בצליל חליצה
נוזלי. אני מסתכל למטה ורואה את הפיג'מה הבוהקת שלי מעל הדשא
האפל, וממשיך ללכת. הברושים שבשולי הדשא שחורים וצפופים.
צלליות הצמרות שלהם נעות לאיטן ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה,
מונעות בידי כוח לא ידוע, מביטות בי מלמעלה במין שלווה צופנת
סוד ומאיימת, איטית וחסרת-זמן. אני מתחיל לרוץ. אני מגיע לקצה
הדשא. אני עולה על המדרכה ונרגע קצת, מותיר עליה מספר עקבות
רטובות של כפות רגליים ואצבעות, וממשיך ללכת. הבתים הנמוכים
ליד המדרכה בדרך לבית של אמא חשוכים כולם. חלונות מוגפים.
זוגות אופניים דוממים וגלמודים מוטלים סביב. עצים שחורים נעים
בכבדות עייפה.  רק המדרכה החמימה שנוגעת בכפות הרגליים עוד חיה
איתי בעולם. אני מאיץ ומתחיל שוב לרוץ. רואים את הבית של אמא.
אני רץ יותר מהר, חוצה את הדשא ליד הבית בריצה. יש אור בחלון
המוארך שעל הדלת! שלוש מדרגות. לאט. בשקט. אחת. שתים. שלוש.
מניח את היד על הידית. מטה אוזן - יש קולות בבית? מוריד את
הידית לאט. בשקט. מושך את הדלת ומוריד את היד מהידית בעדינות,
שלא יהיה רעש, ונכנס. אמא יושבת על הספה, מרכיבה משקפי קריאה,
פותרת תשבץ. היא מרימה את הראש, וקופאת לשניה. ואז מתכרכמות
פניה בהבעה מופתעת, דאגנית, מלאת סימני שאלה. היא קמה מהר ובאה
אלי, מתכופפת ומרימה אותי על זרועותיה, פניה קרובים לפני, ידה
מלטפת את ראשי: "מה קרה?"