הדמעות שזולגות על הלחי,
המבט הכבוי בעיניה,
הכתפיים השמוטות,
החיוך המחוק שבזווית פיה,
הרעד שאוחז בה כשקוראים בשמה,
ההצטנפות המהירה כשקרבים אליה,
המבט המזוגג, הבוהה בעיניה,
כל אלה מספרים שזה בשבילה נגמר...
זה קרה שוב...
הגוף החלק החטוב שהיה בעבר
מקור לגאווה כבר לא שלה...
הוא זר לה...
כבודה חולל, וגאוותה נרמסה,
היא הושפלה עד עפר!
בברוטליות ואכזריות בלי גבול
הוא עשה בה את שרצה והשאירה
כבול עץ במחסן נטוש...
לא שעה לתחנוניה,
לא שמע את בכייה,
לא הקשיב לזעקותיה עת התחננה
על כבודה...
על עצמה...
על נפשה...
הוא שחט אותה בדם קר והשאיר
אותה לדמם פנימה, אל תוך ליבה...
כששקטה לבסוף, חשב שהיא רוצה בו...
כשנאנחה חשב שהיא גם נהנית...
כשגנחה לבסוף חשב שהיא מסופקת...
ולא ידע שהיא שקטה כי היא הלכה
למקום אחר...
נאנחת מהכאב והסבל המחליא!
ושהיא גונחת כי היא יודעת
שלעולם לא תהיה יותר
מי שהייתה...