רוב הזמן,
בתוך סממני הטירוף האוחז בך,
על הקו המחבר בין נקודות השיגעון האופף אותך,
את מתפללת
למשהו כזה.

חוסר המיקוד הזה הבלתי אפשרי, האיבוד
של המשהו האחד, הבלבול מרב פיתולים ואפשרויות
הרצונות המוחלפים במשימות
הכל יותר מדי בבת אחת
את
לא מסוגלת רוב הזמן להכל, להכיל, לברור

ואז מגיע משהו כזה.
גוף ותו לא. אין עוד חוץ מזה.
הסתפקי באמת הזו, הפשוטה, הפרטית
כל כך היית רוצה להיות מסוגלת
לא לתת לכל חפץ תחת השמים להשפיע עלייך, לרצות הכל
בבת אחת ובסוף לחוש בך מתרוקנת בבת אחת,
לא להרוויח מאומה.
ההתרוקנות הזאת, מותירה בך צלקות של אשמה
ופצעי לחץ דוקרים
כמעט כמו אהבה נכזבת ושברון לב
כל כך היית רוצה להיות מסוגלת להסתפק
באמת הזו, הפשוטה, הפרטית
להתרכז בגוף ותו לא
להתמקד במילה הקצרה והנקייה, מלאת החלל
והתוכן החלול הצלול      ג ו ף
לחוש בך כולך
בחיבור שבינך לאדמה
שבין ראשך לצווארך, שבין ידייך לכתפייך
שבין רגלייך לליבך
לנוע בקצב תופף דופק
לחוש באמת שבחיבור הראשוני והבסיסי ביותר
בין הגוף לנשמה
כל כך היית רוצה לדעת לוותר
להיות מסוגלת לשוב
אל עצמך
לרקוד.