[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ק אייל בלאק
/
תערוכת יחיד

חלק א' - דיוקן עצמי.
אפור
הלוך, חזור, נכנס לחדר, יוצא מהחדר, נכנס לשירותים, יוצא
מהשירותים, נכנס למזווה, למטבח, למקלחת, לסלון, לחדר העבודה,
למרפסת, יוצא. הוא לא בדיוק יודע מה הוא מחפש, ובכל זאת הוא
מייחל בכל רמ"ח איבריו למצוא. אי שקט שתלטני שוכן בקרבו, מתפזר
לו בחלל הבית כל שהוא חג לו בין החדרים השונים. הוא עוצר לרגע
וחושב. דקה ארוכה עמד והשתהה עד שבאקט של הרמת ידיים חזר אל
הסלון והרים את הטלפון שלו מהשולחן. אולי ימצא משהו בספר
הטלפונים, הוא נאנח.
אפשר לומר שהיה זה אירוע שגרתי וחריג כאחד. שכן, אם לאפיין את
הימים שלו - היה להם גוון אפור נטרלי, ואולי הדרך הטובה ביותר
לתאר אותם היא כמשהו מתמשך. הייתה זו התמשכות מעין ליניארית,
מקבילה אל האופק, נמתחת ונפרשת בחד ממדיות על פני מרחב מישורי
חסר גבולות, ואי אפשר היה שלא להרגיש בהם את חוסר ההתפתחות
המרחבית, את הניוון, הסתמיות. הוא היה נוהג, כדרך קבע, ללכת אל
יעדו המוגדר בדרכים המוכרות לו ובזמן שהגדיר או שהוגדר לו,
ובכך בנה לו, עם השנים, את המוכר, את השגרה המקובעת, את הבטוח,
את עצמו המעוגן. אלא שבהתאם לכך, לכשנקרו בדרכו אותם הימים
האחרים, אלה אשר טמון בחובם איזה יסוד של חופשיות, היה מבקש
להצטוות אל אחרים, אל החברה, ולהתחקות אחר מעשיהם - שכן לא
יכול היה לשאת בנטל המחשבות על הרגשת האינסופיות שבה הוא שרוי
ועל כמה קטן הוא ולבד אל מולה. הו לא - הרגשה שכזו הייתה יכולה
להוציא אותו מדעתו.
אומרים שאל אותו הנהר אי אפשר להיכנס פעמיים. הנהר זורם, מחליף
את מימיו, כמו גם הנכנס אליו - מתעצב, מושפע, משתנה. נדמה כי
לאמירה הזו, להבדיל מעל שאר העולם, אין כל תוקף לגביו. הוא,
כמו גם הקשרים החברתיים שלקח בהם חלק, לקה במעין אדישות, ספק
מכוונת ספק לא מכוונת, כזו שמנעה ממנו את ההתרגשות, את השאיפה,
את הרגש העז, כמו גם את האכזבות, העצבות. הייתה זו בינוניות
מחושבת, מאוזנת ושקולה. הייתה זו כאותה אפרוריות בטוחה האופפת
את עולמו.

תלותיות
הרהור קדחתני דרגה 2. שאלות אובססיביות בדבר הצורך שלו להפגין
את נוכחותו בחיי אחרים לצד התהייה המתמדת בדבר ההשפעה שתהיה
לזו עליהם כמו גם בדבר הרצון שלהם בנוכחותו / דבריו/ קרבתו /
עזרתו/ מחשבותיו. הביטחון שמעולם לא הצליח לפתח לעצמו. הגבול
הדק בינו לבין מודעות עצמית כפי שזו נתפסת בעיניו שהוא לעולם
לא חוצה. ואם לנקז זאת לכדי שאלה פשוטה - למי, בעצם, יתקשר?
משסיים לדפדף בשעמום, מבטל בזו אחר זו את אפשרויות השיחה
הזמינות שלו, הניח את הטלפון במקומו ושקע בהרהור בתובנה החדשה
שנחתה עליו זה עתה. מסע החיפושים שלו אחר נתיבי הבריחה הסתיים
במבוי סתום, כזה שהוא עצמו שרטט לו. בקרוב יעלה בו הדחף לחשבון
נפש נוקב.

היררכיה
לא תמיד היו כך פני הדברים. בתוך עולם בעל בסיס רחב וקצה צר,
רם ונישא מעם נדרש ממנו שוב ושוב לטפס מעלה, תמיד מאמץ את
צווארו בהסתכלות אל מעליו ולא רואה עצמו ראוי, נחשב, תמיד דורך
על "נחותים" ממנו כמעט מבלי משים. קשה לומר עד כמה רצה להחזיק
באותה הסתכלות על העולם בסתר ליבו, אך בטוח כי זו התבססה
והתעגנה בו עד כי כבר לא יכול היה להתנגד לה, לעקוף אותה,
לדמיין תמונת עולם שלא בתבניתה. בתוך עולם כזה עלה בידו רק
להצליח ולפקוח את העיניים ולהתבונן בהכרה מלאה תוך שהוא נסחף
בין שאר הדגים המתים עם הזרם, וזאת מאחר ומעשה כמו התנגדות,
שחייה כנגד, היה ללא ספק צעד דרמטי, מעורר תשומת לב, שלא לדבר
על גובל בבלתי אפשרי. בתוך עולם כזה היה עליו, מן ההכרח, כך
הרגיש, להקשות את ליבו.
הוא ניגש אל החלון והתבונן החוצה. הייתה זו שעת צהריים מוקדמת
וחמימות השמש של אוקטובר בצירוף משב קליל של בריזה הכו על פניו
ברוך. כל היום עוד לפניו. בין מרווחי סדרת העצים הנטועה לאורכו
של הרחוב הוא הסתכל בעוברים ושבים פוסעים לאיטם כמנצלים את
דרגת המהירות הזו אשר לא מתאפשרת להם ביום חול רגיל. אבל כל
אלה לא השרו בו שלווה. למעשה, נדמה כי אפילו הצליחו לעורר בו
זעם. הניגוד הקוטבי להחריד בין התמונה שחזו עיניו לבין הסערה
המתחוללת בקרבו - שניהם תוצאה ישירה של חופש, גרם לו לחוש
בעוול, חוסר צדק הנעשה עימו ברגעים אלה ממש, ורק בקושי הצליח
לעצור בעדו מלצעוק במלוא הריאות באימפולסיביות, כאילו צעקה זו
תצליח לטהר אותו, להוציא מתוכו את הטרדה ולפזר אותה באוויר כדי
שכולם יישאו איתו בנטל. הוא התרחק מהחלון אחורנית כמהופנט
מהתמונה שלנגד עיניו וכמעט מעד.

בררנות
אולי בעצם משם הכול התחיל. הרי, בסך הכול, העולם מתחלק לשניים
- לחלק שאנחנו מתאהבים בו ולחלק שאנחנו לא. משהו כמעט קסום נהג
לשלוח קרני אור בלתי נראות אלא לעיניו בלבד, כמו עוטפות
ומסמנות בארעיות שלא הצליח לעמוד על טיבה אנשים מסוימים מאוד.
ואילו הוא - כאדם המהלך בחושך, לא הצליח שלא להמשך אל האור ובו
זמנית להסתנוור ממנו ולפספס את כל אשר סביבו בדרך. ומה בעצם
ביקש לו? מה בעצם כולנו מבקשים לנו? הבנה? הזדהות? אישורים
להיותנו עצמנו? אלא שכל אשר ביקשה נפשו הפכוהו לבורר, וכך פתח
בתהליך עצמי של צמצום, של תלות ולבסוף - של בדידות. כי אף אחד
אף פעם לא הבין, כי אף אחד אף פעם לא הרגיש, וכי תמיד היה דבר
מה, קטן ולא משמעותי ככל שיהיה, שיהפוך אותו לנבדל, לשונה,
ויסביר לו שיש הגיון בזה שאף אחד לא יצליח גם אם ממש ינסה.

שנאה עצמית
הוא נטל את הבקבוק מהרצפה ושחרר לאוויר גידוף חריף בדבר
הימצאותו דווקא כמכשול לדרכו, וזאת על אף שידע שהוא זה שהניח
אותו,ברגע של עצלות, על השטיח בסלון לא רחוק מהחלון. הוא הטיח
עצמו כנגד הספה, סומך ביציבותה כי תבלום את נפילתו ברכות,
והרהר בעצבות על שלא יכול הוא להיות כאותם האנשים המרגישים
ביום זה של חג כביום חג. מדוע לא יכול לחשוב על תעסוקה הולמת
ליום זה, מספקת, שתסב לו הנאה? מדוע חוסר הרצון? וככל שהרהר
בדבר כן אחזה בו שנאה עצמית קודרת לאין שיעור.
ואולי בעצם מונח כזה מבטא רגש טוטאלי, חזק ושתלטני יותר משאפשר
לתפוס. ניתן לתפיסה הוא רגש של אדם שלא אוהב את עצמו. אדם שלא
שלם עם עצמו. כאדם המביט במראה ועורך השוואה בינו החיצוני ובין
אידיאל היופי התקופתי. כאדם המקבל ביקורת על התנהגותו. כאדם
המבקר את ביצועיו לנוכח הרגשת יכולותיו. לא כזו היא השנאה
העצמית. זו הייתה מצליחה להזרים בכל עורקיו את ההרגשה והמחשבה
שהישארותו לבדו - הוא עם עצמו צריכה להיפסק ומייד. שיש בה בגדר
איום. הוא - אם בכלל היה מעז לבחון את עצמו פנימה, אם בכלל היה
מעז להסתכל במראה, היה עוקב במבטו אחר גזע העץ העבה האוטם את
ליבו ולוקח אותו מטה - אל השורשים העמוקים. שם היה נגלה בפניו
השקר הגדול שלו עצמו ושלו לעצמו, שם הייתה ניצבת מולו החומה
האחרונה שהוא עצמו בנה - חוסר האכפתיות - זו שהוא עצמו לא בטוח
באמיתותה או בשקריותה, בחוזקה או בחולשתה, זו שמאחוריה ניצבה
הבדידות העצובה שלו, מכונסת בעצמה ומעוגנת בקרקע, שבימים של
האשמה עצמית היה זה הוא שממשיך ומחבר אותה בשלשלאות לעצמו,
ובימים של רחמים עצמיים היו אלה כל אותם האנשים האכזריים אשר
הוא שהעיז לאהוב ולהסיר בפניהם את המחיצות נחל אכזבה שאין
שנייה לה אחראים לתפקיד. שם, חסר אונים ומעורר רחמים, הוא נתפס
במלוא חולשתו, ומכאן ועד השנאה הדרך כבר קצרה. אבל, כאמור, לשם
לא היה מעז להסתכל. לשם אסור היה לו להסתכל. בוודאי ובוודאי
שלא ביום חופשי ומלא מחשבות זה. הוא לקח נשימה עמוקה וכמו הסיט
את מבטו כמתחמק ממראה דוחה להחריד.

ניסיון לסוף 1
בהחלטיות פתאומית הוא קם על רגליו והחל מתרוצץ בביתו כאחוז
דיבוק, סוגר את החלון, נועל את דלת הכניסה, נכנס לחדרו ומתבצר
בו. השתררה דממה. לא עברה דקה עד שהבין שהדממה - אין משקלה כשל
שקט, ועל כן פתח בשלב ב' של תוכניתו המעורפלת. צלילי המוסיקה
העצורים, כביכול, באיפוק בין כותלי חדרו הגיעו בעוצמתם עד
לאוזניהם של יושבי קצוות הרחוב, ואף על פי כן גם אלה לא ניחנו
ביכולת להתעלות על המתחולל בראשו הקודח. הוא אימץ את כל חושיו
כדי לנסות ולרכז את תשומת ליבו בליריקה המציפה את אוזניו, אך
לשווא. תשומת ליבו סירבה להתכוונן עפ"י רצונו כמחוג עיקש של
מצפן בידי אדם המחפש שיובילוהו אל המזרח. הוא חלץ את נעליו
ונכנס למיטתו, מכסה עצמו מכף רגל עד קצות שערות ראשו. שנתו,
טרופה ככל שתהיה, תשרה עליו שקט מיוחל, וללא ספק תביא אותו
לנקודה עתידית ברצף הכרונולוגי של חיו בלי שזה יצטרך לחיות בה
בהכרה מלאה.
מפאת אי נקיטת אמצעים אקטיביים ממשיים קשה יהיה לתייג את שקרה
לאחר מכן כניסיון אובדני, אך קשה גם להתחמק מהעובדה שכמה דקות
לאחר מכן שקע הלז, כאדם המטביע עצמו, בשינה עמוקה.

חלק ב' - טבע דומם.
אנושות 2008. הבזקים. רוצים עכשיו ומהר, או מהר ועכשיו - מה
שיבוא קודם. טעם החיים מתערבב בככה זה כשאוהבים ונקלע בדרכו גם
באין- ספור נערות חשופות חזה וקצרות בפרטי מלבושן ובמידות
צניעות ואינטימיות המשווקות בגדי נשים ואפשר גם גברים, אבל גם
תכשיר שמפו מרצפות ובעיקר ולרוב גם דימויים עצמיים מעוותים
בחינם לכלל האנושות. אבל היי - כשנותנים לי בחינם אני תמיד
לוקח. רק ששום דבר לא בחינם. תמיד אפשר למצוא את הקאץ' מבצבץ
בסימני קוד מבין האותיות הקטנות, ולך תסמוך על מישהו כשהוא
תמיד רוצה למכור - משהו, מישהו, את עצמו אולי? מה זה משנה -
תמיד אפשר למצוא את זה בזול יותר מעבר לכביש. רק היום - העולם
למכירה במחירי מציאה! גרביים, כובעים, מרבד מחמם רגליים, תרבד
אוטומטי, קרפד מרקד בכלוב אלגנטי, טלוויזיה, מסך פלזמה, דיסקים
לצריבה, אמ.פי. 3, די.וי.די, סוני פלייסטיישן 4 , פלאפל 4
טעמים, בובות פרווה, פלסטיק צבעוני לקישוט, שעון קיר מעוצב,
אטב כביסה עמיד במים, מים מינרלים עמידים במים, כובעי קסקט,
תרופות אורגניות לשיכוך כאבים, תוסף מזון לטבעונים, צבעי מאכל,
צבעי אקריליק בשפופרת, טלפון סלולרי - הדור שאחרי הדור הבא,
מצלמה תוך עינית בעלת זכויות בחירה לרגעים מרגשים לצילום
ולפיתוח, מכשירי פיתוח גוף, פיתוח עצמי, פתיחת צ'אקרות, פתיחת
נחיריים, ו- נשימה עמוקה - סירחון. זבל, בכל פינה זבל. זבל
זרוק על הרצפה, זבל עטוף בשקיות ניילון, זבל עטוף בשקיות
ניילון זרוק על הרצפה. ערמות מצטברות. חירייה כזעיר אנפין.
זוהמה מתפשטת, חונקת את העיניים ואת האוויר. אוויר? היום הוא
מגיע באריזת עשן זאת בעצמך, נארז בחסות נאמני האוזון, לוחמי
ההתחממות הגלובאלית, מתנדבי העם להחזקת ואחזקת הממון הלאומי,
שוחרי השוק החופשי, בעלי ההון. והשלטון. ובעצם, אם אתה לא אחד
מהם - אז מה אתה בעצם? למה אתה שווה? למי אתה שווה? וכמה? לא -
לא כל הנוצץ - זהב - כל הנוצץ - תכלית. כי בשביל מה עוד להרחיב
אופקים? בשביל מה עוד להתמקצע ולהיות טובים? בשביל מה עוד
לעבוד, להתאמץ, להתחבר, להשתדל, להשקיע, לתת זמן, לחיות - אם
לא בשביל פותח הדלתות, מרווח הכורסאות, משרה הנחת, מגשים
המשאלות, מממש השאיפות - אלוהינו האחד - אדון עולם - הכסף? ומי
עוד מלבדו? ומי באמת? איזה עוד אלוהים יכול עליו? איזה עוד
אלוהים נמצא איתנו בכלל? כולם מחפשים אותו - בהודו, בתאילנד,
בדרום אמריקה, בהולנד. אין קול ואין עונה. אלוהים מת. ואם לא
מת אז לפחות נרדם בשמירה. ואם לא נרדם אז כנראה פשט רגל.
ועכשיו יש בור. מכתש. ולך תכסה את זה. תמלא את זה. תחביא את זה
אפילו. איפה? איך? עם איזה תוכן? עם איזו אמת? ומה נכון? ולמה
כדאי לי אם בכלל מתחשק לי עכשיו לעשות משהו אחר? ובלי שנספיק
אפילו לספור עד 10 עוברים פתאום לשחק תופסת עם משמעות לחיים,
תכלית לקיום, סיבה לקום בבוקר ונשאבים במערבולת מסחררת לכל
הדעות אל תוך ריקנות שחורה וממגנטת, עד שברגע האחרון מישהו
יגיד - עצור! גם אני כאן, ממש מאחורי החומה. לעניינים כאלה,
ברומו של עולם, לא מוצאים תשובות כתובות - לא לפני שנמצא אחד
את השני. בוא ננצח את הזר, נעפיל על המנוכר, נתקרב. יחד נחייה
חיים. נחייה תשובות. אני ואתה, אני ואת - מה שלא יהיה - העיקר
שאפשר יהיה לקרוא לזה החצי השני ושהגורל ירצה ויפגיש בינינו.
כי שם כל התשובות. שם המשמעות והרצון והיצר והתכלית והאושר
מתנקזים לכדי אחד. ואז - סוף סוף - נשב. נשב ונחכה, רגל על
רגל, פאסיביים יותר - פאסיביים פחות ונחכה לסוף ההוליוודי
הפרטי שלנו, עם מוסר ההשכל מהאגדות. בטח שנמשיך לנחול אכזבות,
ללמוד על בשרינו, לחלום על פשטות ולחיות מורכבות בעל כורחנו,
ליפול ולקום וליפול  שוב - אבל מה? לא מפחיד מידי לדמיין סיום
אחר? לא מפחיד מידי לדמיין בדידות נצחית?

חלק ג' - אבסטרקט.
תשומת לב מפוקסת. עיניים מתבייתות. מילים, תנועות, ריחות,
רעיונות, רגשות, אמירות, תגובות, סיטואציה שלמה - זיכרון.
צרוב. שתלטני. מעסיק. כל תא בגוף זוכר, עסוק. רצונות.
ניסיונות. שאלות. עוד שאלות. התלבטות אילמת, מהוססת. חששות.
אישושים. הפרכות. אימותים. עימותים. אכזבה. פשרה. ויתור. אומץ.
התרככות. התקרבות. קרבה. ממשות. טוב. ערפול. עמעום. נשימה
עמוקה. נשימה בקצב תואם. חיוך פנימי. אופטימיות. כמעט. עוד צעד
קדימה ונפלנו. פחד. שתלטני. מעסיק. כל תא בגוף חרד, עסוק.
השתקה. הדחקה. פרימת קצוות מובילים. השטחה. לא אכפת. לא לכאן
ולא לכאן. הסכמים. הגדרות. הבטחות עצמיות. כללים. מגוחך
ואינטואיטיבי. הפרדה, מלאכותית. מכאניות. הרחקה. התרחקות.
אכזבה. רגשות אשם. ביטול. השטחה. לא אכפת. לא לכאן ולא לכאן.
ניסיונות. תיאטרון. הצגה. או שקרים - לשיפוט המתבונן. שיחות.
עוד שיחות. רק כותרות. ללא תוכן. אמת לא אמיתית. לעולם לא
וידוי. לעולם לא בגלוי. כללים חדשים. משחקים מחדש. ניסיונות.
שאלות. עוד שאלות. התלבטות אילמת, מהוססת. חששות. אישושים.
הפרכות. אימותים. עימותים. אומץ. התקרבות. קרבה. אופטימיות.
כמעט. עוד צעד קדימה ונפלנו. התמכרות. משמעות של רגע. רגע של
משמעות. מחזוריות. מחסומים. בסרט הזה כבר היינו. פנייה ימינה
בפיצול. מבוי סתום. פנייה שמאלה. מבוי סתום. עמידה בפיצול.
השתהות. את הזמן אי אפשר להשיב לאחור. את זה אי אפשר להשיב
לאחור. אי אפשר להשיב. התשובות אזלו. געגועים והתקרבות.
התרחקות והתגברות. וחור. מרווח. דליפה. דילוג. חסך. מחסור.
שיא. גובה נישא שלא ניתן להתעלות. נשגב מהישג ידיים. געגועים.
החלטות. כללים חדשים. משחקים מחדש. ניסיונות. שאלות. עוד
שאלות. התלבטות אילמת, מהוססת. חששות. אישושים. הפרכות.
אימותים. עימותים. אומץ. אכזבה. אכזבה עמוקה. שתלטני. מעסיק.
כל תא בגוף מאוכזב, עסוק. התרחקות. ריחוק. כעס. חרטה. עצב.
שתלטני. מעסיק. כל תא בגוף עצוב, עסוק. בדידות. קיומית.
תהומית. שתלטני. מעסיק. כל תא בגוף בודד.

חלק ד' - ניאו ריאליזם.
שמונה אפס אפס. באופן מדויק להחריד, נאמן לשעה הנקובה, החל את
מלאכתו הקצרה והמרעישה השעון המעורר המונח על השידה ליד מיטתו.
תחילה הוא פקח את עיניו. עברו מספר דקות מעורפלות של הוויה
שהיא בין מציאות לחלום, עד שלבסוף שבה אליו הכרתו במלואה והוא
נתקף התרגשות ובהלה שהאיצו את קצב פעימות ליבו עד שנזכר שאפשר
לנכס את האתמול לנחלת העבר ושהיום הוא יום רגיל למדיי. הוא לקח
נשימה עמוקה שדחקה את הכל בחזרה אל הקצוות החשוכים בצורה
מסודרת, מפנה בעצמו חלל מרכזי, וללא דיחוי או הרהור נוסף נעמד
על רגליו. השגרה חייבת להימשך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-סלו
-גן
-סלו
-גן
-סלוגן
סלוגן

סלוגן נשאר
סלוגן


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/10/09 2:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ק אייל בלאק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה