לא רוצה להתחיל,
לא רוצה לשקוע לתוך.
מתרווח בכורסה המחלידה.
אני נשטף באוויר,
טובע בתוכו.

המרכז מושך את החפצים,
ומרחיק אותך מעצמך.
תרגיש בנח, תשתחרר.
תמתח את קצה המחשבה,
ותגלה את העולם שמאחורי החומה.

מעגלים נסתרים של קולות הפסנתר
מזכירים לך את הבית.
שבירת ענף, חיתוך של עלה,
מצמיחים מחדש את הזיכרון..
מדי פעם גם אני נזכר שיש לי משפחה.

בחיפוש מתמיד אחר המשמעות.
בהפסקה נצחית של חוסר החשיבה.
בחרטה מתמשכת של הטעויות.

הרצון לקפוץ מהמגדל,
נכרך
הרצון לקפוץ מהמגדל,
נעטף
הרצון לקפוץ מהמגדל,
הוא מתנה.
ומתנה אי אפשר להחזיר.

מתי נבין שקיצורי דרך
הם אלה שחושפים אותנו לשבילים חדשים,
ארוכים כמו סליל.
לפעמים הרצון למהר חזרה לקונכייה,
גורם לנו לשכוח איפה אנחנו נמצאים.

מדי פעם גם אני נזכר שיש לי סביבה.