יש חללים ריקים בתוכי. הם קטנים, לפעמים הם גדלים, מתרחבים.
חללים שפעורים בבטן שלי, בלב שלי. אני מרגישה חלל בתוכי שאני
הולכת ביום, אני מרגישה חלל ענקי שמתפשט עליי כמו מפלצת כשאני
הולכת לישון.
אני רוצה לדבר עם החללים שבתוכי. לשאול אותם מה אני צריכה
לעשות כדי שייעלמו, כדי שייסתמו ולא יהיו יותר חלל ענקי. אני
לא יודעת מה יבוא במקומם, אבל נראה לי כרגע שכל דבר עדיף מאשר
החלל הזה. כי אמנם החללים שבתוכי הם שקטים לרוב, מתחילים מקטן,
אבל זה הקטן גדול יהיה, כך אומר המשפט, והם, הם קטנים אבל
מזדקרים, מתרחבים, תופסים שטח רחב בבטן שלי ובלב שלי, לא
נותנים לי דקה אחת לשכוח שהם שם. החללים מדברים בינם לבין
עצמם, ממש חברים טובים. בהתחלה כל חלל חשב שהוא לבד, ושהוא
מיוחד, אבל מהר מאד התברר להם בדיאלוג בינם לבין עצמם שהם
דומים, כ"כ דומים, ושכ"כ הרבה דברים קשורים זה בזה. והם מתרבים
בקצב שלא ייאמן. וזאת אני, זאת אני. הם לא רבים ביניהם, הם
דווקא חיים ביחסי שכנות טובה. מה אתם רוצים להגיד לי? אני
שואלת אותם ושאלתי נבלעת בהד החלל. אני אהיה חיילת טובה, רק
תגידו ואעשה, אני אומרת להם, מנסה לשכנע אותם שרק יילכו
ומאמינה בתמימות שכנראה עוד קיימת גם כשאני בת 25 שאם רק אעשה
מה שיגידו לי, הכל יהיה נקי וטוב והם יילכו, יילכו להשתכן בבטן
של מישהו אחר. אבל הם שותקים החללים. ולעיתים נדמה לי שאני
שומעת אותם צוחקים ביניהם, לועגים לי. קוראים לי בשמות הכי
גרועים: פתטית, תלותית, אפס. אני רוצה לצעוק עליהם, להגן על
עצמי מולם. לבוא ולשאול אותם בקול ווכחני: אתם לא יודעים שכל
מה שתגידו עליי אני כבר אמרתי על עצמי?
וזאת, זאת אני. עם החללים הפעורים שבתוכי. חללים שמרוב שהותם
הרבה בתוכי, כבר נתתי להם שמות. קראתי לילד בשמו. חלל הפחד
שמתחבר לחלל חוסר  השייכות, חלל האהבה שמתמלא ואז כל האוויר
יוצא ממנו ונשארים ממנו רק שרידים של תקווה, ואז הוא מוליד את
חלל התלות, הרצון, החוסר ביטחון ושרידי התקווה כ"כ דוהים, עד
שכמעט בלתי ניתן להרגיש אותם. יש משפט בשיר שאומר "אני רוצה,
כמה שאני רוצה", וחלל הכמיהה הוא הכי עמוק והכי גדול והוא כל
כולו נכבש ע"י חללים אחרים שגורמים לי לחוש את הפער הגדול בין
הרצון למציאות. בין הרגש להיגיון. בין האהבה לבין זה שאתה, אתה
לא פה, אתה לעולם לא תהיה יותר. ואני יודעת, מה שאתם מעבירים
לי בשתיקה שלכם ובהתרחבות שלכם, שהיא כמו מגיפה, אני שומעת,
אני יודעת. לפעמים לא צריך להגיד יותר דבר.