"עוד כמה זמן זה יימשך?" שאלה אותי הילה בחניית האוניברסיטה
באחד הבקרים הקפואים ביותר בחיי כאשר היא קלטה אותי בוהה
באהובי ובסרחיו צועדים יחד לכיוון הכניסה הראשית.
"מה יימשך?" שאלתי בתמימות.
"המשחק הדפוק הזה ששניכם תקועים בו מהרגע שהגעתם" היא ענתה
בכעס.
את הילה אני מכיר כבר שנים, היא זאת שהביאה אותי לפה, היא
הייתה אחד האנשים הראשונים להם סיפרתי על הנטיות המיניות שלי
בגיל 16, היא הבן אדם היחיד באוניברסיטה שהכיר את הנפשות
הפועלות בסיפור וידעה איך לקרוא אותי כמו ספר פתוח.
"אין פה שום משחק, אני מאחל להם בהצלחה ושיבושם להם" עניתי
כבדרך אגב.
"על מי אתה עובד? אתה באמת חושב שאני לא רואה איך אתה נשבר כל
פעם שהוא עובר מולך? שאני לא שומעת אותך מתנשם בכבדות בכל פעם
שהם מחזיקים ידיים? די כבר! צא ממנו!, אני לא מכירה אותך ככה.
איפה דור שיודע לסובב גברים באצבע אחת? אתה יכול להפיל יותר
סטרייטים ממה שאני יכולה לתאר. אתה יכול להשכיב את מי שאתה
רוצה בכל המדינה המזורגגת הזאת. מה קרה לך? תשכח ממנו!" צעקה
עלי.
נלחמתי בדמעות, ידעתי שהיא צודקת אבל לא הייתי מוכן להודות
בזה.
"יש הבדל בין זיון לאהבה הילה... וחוץ מזה, באמת שאני לא מבין
על מה את מדברת, אני לגמרי בסדר עם זה. הוא לא שם טבעת על
האצבע שלי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולהיות עם מי שהוא
רוצה. ואל תדאגי לגבי החרמנות שלי, אני לא נשאר חייב, לא חסר
לי מי שיחמם אותי בלילה, תודה ששאלת" שיקרתי במצח נחושה.
"אויש תעשה לי טובה!, הדבר היחיד שמחמם אותך בלילה זה בקבוק
'בחרובקה' וסדין חשמלי. תעשה לעצמך טובה לפני שתהפוך לבדיחה של
הקמפוס, רד מהאלכוהול ותחזור למציאות. אם אתה באמת לא משחק פה
משחקים אז תודה בפני עצמך שזה נגמר ותתחיל להתרכז במשימה
העיקרית שלך פה, וטרינריה!"
התחלנו להתקדם לכיוון הכניסה וניסיתי להעביר נושא.
"טוב עזבי אותי מזה עכשיו. יש לך רשימות מההרצאה של אלכס
שלשום? שכחתי את המחשב באוטו באותו יום ולא היה לי איפה להקליט
אותה" אמרתי כשחלפנו את השער.
הילה לא הספיקה לענות ומשום מקום הופיע פתאום ל' עם מבט מוזר
בעיניים.
"אני אזרוק את זה אצלך בבית מחר בבוקר, אתה מגיע בערב לאיתן?
מקסימום אני אביא את זה איתי לשם"
היא זרקה לי מעבר לכתף בזמן שחייכה לשלום לל' והתקדמה במהירות
הבזק מבלי לתת לי צ'אנס לברוח איתה.
"חכי רגע..." ניסיתי לצעוק לה אבל אהובי קטע אותי באמצע.
"חכה אתה רגע! אנחנו צריכים לדבר..." אמר בנימה רצינית.
" לא זכור לי שקבענו פגישה ואני די ממהר" ניסיתי לצאת מזה.
"תפסיק עם הציניות, טוב? חשבתי שאתה יותר בוגר מזה" ענה לי.
"על מה בדיוק אתה רוצה לדבר?" הרגשתי את העצבים שלי עולים, "על
זה שלקח לך בדיוק חצי שניה אחרי הפרידה שלנו לזיין את הבחור
הראשון שפגשת? או על זה שאתה מנסה בכח להתריס בפני בכל פעם
שאתם צועדים מולי ולשדר לעולם זוגיות מושלמת עם בחור שאתה מכיר
בדיוק רבע שעה?" כבר התחלתי לצעוק, מזל שזה היה בעברית וכמעט
אף אחד לא הבין אותנו חוץ מהסטודנטים הישראלים שעברו בסביבה
ונפלו קורבן לתופת שהייתי אני באותם רגעים.
"תעשה לי טובה," המשכתי, כבר לא יכלתי להפסיק, הייתי חייב
להוציא הכל החוצה. "זה רק מוכיח לי שלא באמת אהבת אותי כל הזמן
הזה שהיינו ביחד ושהייתי רק משחק בשבילך" הדמעות פרצו. "אתה בן
אדם שפל ומגעיל, אני לא מאמין שאי פעם אהבתי אותך ואני לא
מצליח להבין למה אני לא יכול להפסיק לאהוב אותך. אתה מרוצה
עכשיו? עושה לך טוב לדעת שרע לי וכואב לי? שאני לא מפסיק לבכות
עליך ועל מה שהיה לנו? די, באמת, נמאס לי מזה, צא לי מהחיים
כבר!'' בשלב הזה כבר בכיתי לגמרי.
''זה באמת מה שאתה רוצה? שאני אצא לך מהחיים?'' הוא שאל בשקט
בעיניים דומעות.
הסתכלתי לו בעיניים, ניסיתי להרגיע את הדמעות, חיפשתי שמץ של
הגיון בסערת הרגשות שהתחוללה בפנים.
''אני לא יודע מה אני רוצה, אני רק יודע שאין לי כח יותר''
אמרתי בשקט והתקדמתי לכיוון המבואה. משאיר אותו עומד בכניסה,
במבט האחרון שנתתי בו שניה לפני שנכנסתי הוא עוד עמד שם, בוהה
ברצפה. כל כך רציתי לרוץ אליו ולחבק אותו אבל ידעתי ששום דבר
טוב לא יצמח מזה.