אז רציתי לכתוב לך כמה מילים.
הרגליים שלי רטובות, איכשהו יצא שהייתי היום בים. המטרה הייתה
לצאת, לא יכולתי לבכות עוד.
אז כן, זה היה כדי לשכוח שנפרדנו היום. אבל באמת אמרתי לך, אני
לא כועסת.
אני בכלל לא יכולה לכעוס. אני מרגישה אליך יותר מדי בשביל זה.
ואני קצת שיכורה, אז סליחה מראש על הכתב, הטיפשות, החזרה על
משפטים מסוימים.
פשוט אמרתי לך, עכשיו חזרתי. בכלל, אני לא רוצה שתחשוב עליי
ותראה אותי כבנאדם שמשתכר רק כדי לשכוח מהצרות שלו. רק היום.
כי בדרך כלל אני לא בורחת, אני פשוט לא. רק היום.
אני מרגישה שבפעם השנייה בערך בחיים שלי ובשיא העוצמה - יחד עם
כל שאר הרגשות שנשארו מפוזרים מאחור מהמהירות בה גדל לו הרגש
שלי אליך, שהתאהבתי.
ואתה פשוט צריך להפסיק להגיד לי שאתה בטוח שאני אשנא אותך אחרי
כל זה, כי זה לא משנה כמה אתה חושב שמפה והלאה תישפט על ידי רק
על סמך הפרידה. אתה טועה. אני יותר אשפוט אותך על החיבוקים,
הנשיקות שלך מתי שרק רציתי, ועל זה שידעת להקשיב מתי שהצטרכתי,
או על איך שהוכחת לי כמה פשוט וקל היה "לצאת" מבנאדם ששנה
נתקעתי עליו, הראית לי כמה טיפשה הייתי בגללו.
אני רוצה שתדע שאני לא בורחת, שאני כאן. שמבחינתי אני אף פעם
לא אעזוב. ולא אוותר.פשוט הצלחת איכשהו לעבור את הסבך שיש לי
בלב. גרמת לי לאהוב שוב. איך אפשר לוותר על משהו שחיפשתי כל כך
הרבה זמן? אפילו שוויתרת מהר, ולא נתת לי להראות לך מה אני
מרגישה באמת, אפילו שנעצרת כל פעם מחדש ולא אפשרת לעצמך להתאהב
בי באמת. כשמצד שני אולי אתה פשוט מניאק, ואני מאוהבת בך כל כך
שאני אפילו רואה בזה שנפרדת ממני מעשה אצילי, בו אתה מקשיב
להרגשה שלך, מפחד להיפגע בשנית.
טלפון,
בכי.
החצי השני של שיחת הפרידה תם כעת.
אתה מתקשר,
ואני, בצד השני של הקו, מקשיבה, בוכה.
חושבת לעצמי שכל הפאקינג ערב הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה שוב.
וואי, כמה צחקתי הערב, כמה שטויות אמרתי, כמה פעמים כמעט
נפלתי. כיף לשתות, לא כיף להיזכר למה. כי זה פנים אחרות,
שמסתירות כמה עצובה אני, כמה רע לי.
כשפתאום זה נקלט, יותר לא נהיה יחד. זהו, זה באמת נגמר.
יותר לא תתקשר אליי ותעבוד עליי שכנראה לא משחררים אותך
בשבועיים הקרובים, שנאלץ לדחות את היום למתישהו אחר. ואני
אתבאס ואפילו אפרוץ בבכי, עד שתתקשר שוב ותתפוצץ מצחוק ותגיד:
"באמת נראה לך שאני לא אחזור שבועיים?! יומיים אני לא יכול
בלעדייך". יותר לא תשלח לי הודעות בהן אתה אומר שאתה מתגעגע כל
כך ורוצה להיות איתי כאן.
לא נישן יותר יחד. בייבי שלי כבר לא תהיה. ועל מי אני אסמוך
מספיק לתת לו את רגשותיי, פחדיי, מחשבותיי, גופי?
"מנפילה לנפילה".
וחשוב לי שתדע שלא משנה מה יקרה, בחיים אני לא אפגע בך. ואפילו
שהכי קשה לי בעולם לדעת שאני עכשיו צריכה לוותר, אם כך תרגיש
שלם אני אשב בשקט ואבלע את הכאב... עד שתהיה מוכן. הלא זה מה
שעושים כשאוהבים מישהו באמת, לא?

אומרים שכשאתה שיכור מפיך תצא כל האמת, וכשנשבר לך הלב?