ואולי תישאר שם כך לנצח,
כפרי מגדים בטנא של שמיכות,
מיהו הזד הנורא, הנבל, הרוצח,
ששמך ביראתו על מפתן אנחות?
הברקים התפוצצו ברעש רעמים,
והאדם שב לביתו במנוסת גשמים,
ואתה לבדך, מחכה להיאסף,
והירח הצופה דמעתו לך כוסף.

אשכר אלוקים, חף מכל חטא,
בן הכרך המגואלת בדם עבדים,
מי את דמותך המצטנפת יוכל לשאת?
מי יטה אוזנו הנרצעת לבכי ילדים?
הן זהוב תלתלך ותכולות עיניך,
ואין כל מתום בגופך ובפניך,
באיזה חוט איום גורלך העצב נשזר?
באיזו חרב קהה תלחם בעולם האכזר?

ואולי יפתחו את דלת מעון היתומים,
וייראו זבדי שמיים המונחים על סיפם,
ויחבקו בזרועותיהם החשופות עולל תמים,
ולא ישובו אל בית האסופים בגפם.
ואולי הם רעים, מלאי זעם אגור,
ואבוי לו לטף אשר במעונם יגור,
והוא יאכל מרק דלוח ויעמול להנאתם,
והם בכל עת ישפילוהו ויפליאו בו מכותם.

הוא יגדל במאורת זאבים צמאי דם,
יחונך ביד המכה ובמילה העולבת,
וכשיימאס יזרקוהו לרחוב הומה האדם,
וכך יותן במי הכפור ובאש הצולבת.
יתחבר הוא אל אנשים ריקים ופוחזים,
וישליך תומתו הרכה לבית הגנזים,
ישדוד, יאנוס, יעבור על כל לאו,
וישכח מתפילתו הנושנה שתשובי אליו.

ואולי גם את אי שם אותו זוכרת,
אולי את משחזרת את ליל היגון,
בו השארת פרי בטנך שלל לקרת,
בלי לדרוש האם פקדוהו האבל או האסון.
אלפי לילות ראית את אותו סהר,
שמאז אותו ליל נמלא תוגה וצער,
ואת בחרת לשתוק, נאלמת מול מראתך,
וכל זאת כי הוא בחר בה, בצרתך.

אבוי לה לאם, תקוללי ממעל!
יישאך הרוח לגיהנומה של מלכות!
ויכשילך השטן בכל צעד ושעל,
יוענש השוחט על השה השחוט!
ומותך- הוא קרוב, הוא בדמי היער,
עת להקת שודדים תפגע במרכבתך,
ואת תוצאי ממנה, ולא יבכה הסהר,
ענותך יבכה רק ביום לידתך.

תתחנני לשודד: אל תכני בזעם,
ויבריק עלייך ברקו וירעש הרעם,
ויערוף את ראשך על גזע יתום,
והגורל יצהל - הוא צלח משימתו.
אילו בחסדו האיר על פנייך הירח,
היה הוא מזהה את ראשך הקירח,
ולא היה מניף חרבו על דמו האומלל,
אך היה הוא בן יומו - ואיך יזכור העולל?