ספק דפיקות, ספק גירודים, משהו מנסה לחדור את סף שנתי. לאט,
לאט, מסך השינה מתרומם והכרתי מתרחבת לכלול את חדרי החשוך
במלון הילטון בניו יורק. אני שומע נקישות עקשניות מכיוון הדלת
ואומר בקול ישנוני: GO AWAY! YOU HAVE THE WRONG ROOM

הדפיקות ממשיכות ביתר שאת, ומבעד לקורי השינה חודרת ההכרה
שמישהו מנסה להיכנס לחדר. מדשדש באור הקלוש אל הדלת לבדוק מה
קורה. לידי אני שומע קול  שאומר: "אל תפתח בשום אופן".

התראות על ניסיון חטיפה אפשרי של צוותים בחו"ל מהדהדות במוחי.

בזהירות רבה אני מקרב את עיני לעינית הדלת החוצצת בין חדרי
למסדרון ומציץ. מסתגל לתאורה החזקה שבחוץ. מבעד לעדשת-עין-הדג
המעוותת, בזווית כלפי מטה, אני מבחין רק בקדקוד שופע שער חום,
ארוך, גולש על כתפיים, כנראה של נערה, הצמודה לדלת, קצת מחוץ
לשדה הראיה. אני אומר לה שוב ללכת והיא משמיעה קולות לא
ברורים, אך מפתים, של תחינה.

הקול האומר לי לא לפתוח מתחזק. אך כעת אני מבחין שהישות הנשית
בחוץ גולשת צמודה לקיר, מתרחקת לאורך המסדרון, כל הזמן על גבול
שדה הראיה של העינית, פרטיה מטושטשים.

אני פותח חלקית את הדלת, להציץ, אך שומע שוב את הקול ההוא
האומר לי, הפעם בהיסטריה, לא לפתוח. גזרת ההכרה שלי מתרחבת עוד
קצת, לכלול את כל אשר בחדר ואני מסתובב לרגע להרגיע את אשתי,
עזר כנגדי, בעלת הקול, שהתעוררה לגמרי, ומרגיש מיד דחיפה עזה
כנגדי. בכל כוחי אני טורק את הדלת. אני רץ לטלפון ומזעיק את
איש הביטחון של המלון.

בזמן שאני מחכה אני חוזר לדלת ומציץ החוצה שוב בזהירות. האורחת
כנראה התרחקה שוב לאורך הקירות אך הפעם היא חוזרת באמצע
המסדרון, וכשהיא מגיעה מול חדרי אני מצליח להבחין מבעד לעדשה,
שבזווית הזו מעוותת קצת פחות, שוב בשערה החום הגולש, ובפרט שלא
ניתן היה לראות קודם: היא יחפה. בכל הגוף. עירומה לחלוטין, כפי
שברא אותה אלוהיה.

ואשתי, כאמור, במיטה לידי.

בתשע מתוך עשר פעמים, הרי שאישה ערומה הדופקת על דלתך באישון
לילה זהו אירוע תמים למדי. אני אומר לה מבעד לדלת שתתרחק
ואזרוק לה מגבת להתכסות, מנסה להתגבר על מחיצת הפחד שמא זו
בדיוק כוונת המחבלים המחכים לצעד כזה לפרוץ פנימה. אך לא מצליח
כנראה לחדור מחיצה אחרת, אולי של הפחד שלה, אולי של שפה או
אולי זאת האקוסטיקה של הדלת, שכן היא רק נצמדת אל הדלת ביתר
שאת, כאילו מנסה לעבור בתהליך אוסמוטי כלשהו את הדלת הנעולה
לתוך החדר.

כעת אני רואה מקצה המסדרון שתי דמויות גדולות ערטילאיות בלבוש
כהה. אנשי בטחון? הם נעצרים מרחוק באחת ופונים על עקביהם. אחרי
זמן מה אחד מהם חוזר אל מול חור ההצצה שלי. ידיו פרושות
לרווחה, אוחזות רחוק לפניו בפינות של מגבת גדולה, לבנה, התלויה
כפרגוד בינו לבינה. הוא מתקדם וראשו מופנה הצידה ועיניו נעוצות
בתקרה. אך לאן מופנות עיני רוחו. הנערה מהססת, ספק מייחלת
להגנת מחיצת המגבת המושיעה, ספק נרתעת מן הרשת שפורש הצייד
הקרב אליה. היא מנסה להסתתר בחבוק זרועותיה, ראשה שמוט ומבטה
נעוץ ברצפה. לבסוף היא מתעטפת והוא מוליך אותה אל מחוץ לשדה
הראיה שלי.

הגברתן השני מבקש להיכנס. התעודה שהוא דוחף לבקשתי מתחת לדלת
מציגה אותו כאיש בטחון של המלון. קארלוס  באטיסטה. אני פותח
לו.

- מי היא?  הוא שואל.
- אין לי מושג.
- למה היא באה אליך?
- אני לא יודע. לא מכיר אותה. אני ישן כאן, עם אשתי ופתאום
דפיקות בדלת.
- אתה מה AIRLINE?
- כן, אני מה AIRLINE. רגע אחד! גם היא מה AIRLINE?
- כן.
- מה שמה?
- את זה אנחנו עדיין לא יודעים.

בשלב זה אני מבקש סליחה וניגש לטלפון להעיר את איש הביטחון של
ה AIRLINE. העניין נעשה יותר רציני. הוא קצת מתקשה להבין מה
קרה. אני מביא את הטלפון חזרה לדלת, לתת לאנשי הביטחון לסגור
את הפערים ביניהם.

בינתיים קארלוס בחוץ משתף אותי בממצא הבא: בחדר לידי, ממש מעבר
לקיר, שוכן גבר שקשור אליה. ראש שזוף עם שיער שחור מציץ מן
הדלת השכנה שבהמשך המסדרון. אני שואל אותו איך קוראים לו אך
שאלתי נופלת על אוזניים ערלות. אני חוזר על שאלתי באנגלית.
הפעם אני הוא זה שלא מבין את תשובתו הארוכה, הנשמעת אמנם
כהכרזה על שרשרת של שמות, אך גם מעלה בי אסוציאציה של תבשיל
חריף, אקזוטי. אני שואל אותו:

- ARE YOU FROM THE AIRLINE?
- YES.
- WHICH AIRLINE?
וכאן, בליווי תנועת הראש האופיינית מצד לצד מגיעה התשובה:
- AIR INDIA!

הודי, ישראלי והיספאני עומדים ומדסקסים נשים מכל זווית אפשרית:
איך הן ישנות לבדן בחדרן. ערומות, אלא מה. איך הן קמות
ישנוניות לפיפי. וזאת, איך היא קצת מופתעת, מבעד לעפעפיים חצי
סגורות, מן האור הבהיר ב"שירותים". איך רק כשהדלת נטרקת אחריה
היא נפתחת לעובדה שבעצם סגרה את עצמה מחוץ לחדר. איך אולי היא
אומרת לעצמה: "שיט! שוב נעלתי את עצמי ערומה במסדרון של
המלון!". איך בתושייה רבה היא נזכרת שאיש צוות שלה ישן באותה
קומה ובערך באיזה חדר ואיך מגיעה בטעות אלי.

ואיך אני אומר: "שיט! שוב אשתי לידי במיטה כשבחורה ערומה דופקת
על דלתי בשתיים בבוקר!"

ואיך זאת שקרבה כעת לקראתנו מקצה המסדרון, לבושה חלוק מגבת
וחיוכים נבוכים בכלל לא מתקרבת לזאת שראיתי מבעד לחורי ההצצה
של הדלת ושל הדמיון.