ברגע הראשון חשב שהוא מדמיין, זה אמיתי או שאני הוזה שאל את
עצמו
הוא לא היה מסוגל להסיר את העיניים ממנה, שלווה ונינוחה כל כך,

רוקדת על החול לצלילי החליל והכינור, עוצמת עיניה ורוקדת,
כאילו היא לבד בעולם. כאילו מסביב המקום אינו מלא בקהל, כאילו
הלהקה לא באמת על הבמה.
זו רק היא, המוסיקה ואלוהים ביניהם.
הוא הסתכל לעבר זוגות העיניים האחרות בקהל, לא הבין איך אף אחת
מהן אינה משירה מבט לנערה בשרוואל הכחול והגופייה הלבנה, כולן
פונות אל הבמה, איך אף אחד לא שם לב לקסם?
חשב אולי שזו מין מתנה אלוהית שנחתה עליו, כאילו כוחות
מטאפיזיים משכו אותו בדיוק למקום בו הוא עומד וגורמים לו לרכז
את כל תשומת לבו בקסם הנגלה לפניו.
הנערה לא הפסיקה לרקוד, ראסטות בלונדיניות מקפצות מסביב לראשה
ומשחקות על פניה, כאילו יש להן רצון משל עצמן. מהמעט שהצליח
להציץ בפניה, הבחין כי היא יפה, היא הייתה נמוכת קומה אמנם אך
הקרינה כל כך הרבה עוצמה וחיות שלא נתנו לו את האפשרות להתעלם
ממנה.
למרות הצלילים הנעימים כל כך, התגנב לראשו שיר אחר, ששמע בפעם
הראשונה בסרט,היה זה Tiny Dancer (רקדנית קטנה) של אלטון ג'ון,
בעוד הוא מגלגל את המילים במחשבותיו הבין שהוא מפרש בראשו את
כל מילותיו כאילו נכתבו עליה, לרגע הזה, כאילו הוא זה שכתב
אותם בשבילה, שהוא ממציא אותם בשבילה בזה הרגע. חיוך התפשט
עליו, ברגעים האלו בדיוק הוא נשבה בקסמה, התאהב.

מחיאות הכפיים עוררו אותו מחלומותיו בהקיץ, הוא חזר למציאות
והבין שההופעה הסתיימה.
פתאום אנשים התחילו להתפזר, מישהו בטעות דחף אותו בדרכו ליציאה
וביקש את סליחתו, הסטת הפנים אליו בחיוך לומר לו שזה בסדר
ושיהיה המשך לילה נעים גרמו לו לאבד אותה, הוא חיפש אותה שוב,
הסתכל לכל הכיוונים, תר את המקום בעיניו, הלוך חזור, מסתכל על
כל הפרצופים שעוברים דרכו, אך לשווא, הקסם נעלם.
לרגע התחלחל בו כעס על עצמו, איך הוא היה מסוגל לאבד אותה, הרי
כל ההופעה היה מרותק לתנועותיה, ליופייה. ופתאום, בדיוק שנגמרת
ההופעה היא נעלמת כאילו נבלעה בתוך החול. לאן נעלמה, אפילו
מפתח היציאה לא עברה, הוא בדק אחד אחד, חיכה עד שאחרון האנשים
יעזבו, היא לא עברה שם.
נואש, התיישב על החול פניו שמוטות מטה. לפתע, זיק של חיוך עלה
על פניו, כאילו החול לחש לו דבר מה. רגע, כלום לא נגמר, חשב
לעצמו. הרי זה פסטיבל, יש מחר עוד יום, עוד הופעות, יש עדיין
סיכוי לפגוש בה שוב. היא הרי לא תעזוב היום, לא היא, זה פשוט
לא יקרה, נערה שרוקדת ככה ונבלעת כל כך בקסמה של המוסיקה לא
תוותר על ההופעות של מחר, אהבה כל כך גדולה למוסיקה וריקוד כמו
שנגלה לפניו תרצה עדיין לספק את תשוקתה.
הוא נעמד, התחיל ללכת לכיוון מתחם האוהלים, הליכה גמלונית
הנשקפת מהליכתו והעיניים המזוגגות שיוו לו מראה של שיכור, רק
לא אלכוהול היה מה שזרם לו בדם, אלא זרמים של תקווה, ציפייה
למשהו בלתי ידוע, בלתי מוסבר, לרצון עז למשהו שעדיין אינו יודע
מהו. באמת שיכור היה, שיכור מאהבה.

למחרת בבוקר התעורר באוהלו עם הנץ החמה, לישון על חוף ים בתוך
אוהל, ומסביב עוד אלפי אוהלים ואנשים, אינם מתכון לשינה ארוכה
וטובה.
בדרכו לרחוץ בים, לתפוס איזו צלילה כדי להתחיל את היום, הבין
שעדיין עוד מוקדם והשמש בשלבי זריחה, הוא הסתכל לעבר הזריחה
וחייך, פשוט ידע שהיום הוא יפגוש בה, ושהיום זה יום שיכול
להכריע את גורלו, להשפיע על חייו, הוא חייב לפעול איכשהו,
לעשות צעד, הוא לא רצה לתת לקסם הזה להתפוגג מחייו, להיפך, הוא
רצה לחוש אותו, לחזות בו, לגלות את סודותיו.
הים כבר היה קרוב, והנה הוא נעמד, עוצר לרגע ואז רץ כמטורף
לעבר הגלים וקופץ ישר לתוכם, מבלי להתמהמה, נבלע בתוכם בשנייה.
להיכנס ככה אל המים זה הכי טוב, תמיד אמר, לתת לתחושות לעטוף
אותך במכה אחת. הוא גיחך על אנשים שנכנסים לאט לאט למים
ומעוותים את פניהם מגלי הקור שכל פעם שוטפים עוד קצת מגופם.
הוא התמיד, לא משנה מה הייתה השעה או הטמפרטורה, שנייה אחת,
מערבולת של תחושות, קור, חום, זרמים בגוף, וזהו- אתה בפנים.
ככה גם אהב לחיות- באופן המלא ביותר. הוא לא מהטיפוסים שחושבים
יותר מדי, שמתלבטים בלי סוף, תמיד ידע מה הוא רוצה ואיך לפעול
כדי להשיג את זה. הביטחון והדרך חיים הזאת הקנו לו המון הצלחות
בחייו. בנות לא היה משהו שמרתיע אותו, להיפך, תמיד שאף ליותר,
לאתגר. חיזר אחרי הבחורות הכי מפולפלות, וכבש אותן, בחורות
שהחבר'ה רק יכלו לפנטז מרחוק.
בעודו מתמכר למים, שוחה במקביל לחוף, ידע שזה לא המקרה. שזה לא
סתם עוד אתגר בדרך, עוד רקורד להוסיף לטבלת ההישגים המרשימה
שלו. זה היה קסם, שלפת אותו בחוזקה והותיר אותו פעור פה.
והוא לא מתכוון לתת לו לחמוק. הכל הוא יעשה כדי להצליח להגיע
אליה, להרגיש אותה, לחוש את הקסם.