רוב הזמן אין לי מושג על מה היא מדברת. אני נוהג לרכז את כל
תשומת ליבי במחשבות שהיא חולקת איתי, נסחף אחרי הצורה שבה היא
מבטאת כל עניין, נדהם מהקלות שבה היא יודעת ליצור הפרדה כל כך
אובייקטיבית בדבריה... תוהה איך יתכן שגם כעבור שלוש שנים לא
הצלחתי עדיין לרדת לעומקו של אפילו משפט אחד שלה. אני לא יודע
לחזות את התנועה הצפויה ביותר שלה, או באיזה מצב רוח אני מעדיף
שתחזור מהעבודה;
כשהיא במצב רוח טוב היא מכינה לעצמה סלט (לעולם מתעקשת לא לדעת
לבשל, תמיד אומרת "אולי תפצה אותי על ילדות עשוקת מראה אב
במטבח?") ומציירת. מציירת רק את מה שהיא יודעת לצייר, והבית
כבר מלא עד תום בעצים חשופים וכפות רגליים שמביטים עלי מכל
קיר. אחר כך היא רוצה שאני אצחיק אותה. זה תמיד נגמר בסקס.
כשיש לה מצב רוח טוב נדמה לה שמשהו גדול עומד להתרחש, הלילות
מרתקים אותה ובדמיונה היא מחזירה את העיר בזמן, לתל אביב של
שנות השבעים - בדמיונה מעבר לכביש כולם הולכים עם מכנסיים
מתרחבים ובמשקפיים של ג'ון לנון, וענבל פרלמוטר אי שם יוצרת
בחדר מחניק את העונג הבא. כשיש לה מצב רוח רע היא מנסה לדבר
פחות, אבל לא קיים בה מחסום שיחצוץ בין המחשבה לתרגום המילולי
שלה, אז היא נהפכת לסערה שקטה; היא שוטפת כלים ומסדרת את החדר,
מתמוטטת על המיטה ומתחילה להתעסק עם הגיטרה שלה. מדי פעם אפשר
לשמוע פריטה עצבנית על המיתרים הפתוחים. כשהיא עצבנית האצבעות
שלה לא נשמעות שלה. היא נוהגת לטפס עלי (לא משנה לה אם אני
עומד, אוכל, שקוע בשינה או שכבד לי), ולהשאר כך עד שהגוף שלי
זועק שאנער אותה מעלי. אחר כך היא רוצה שאני אצחיק אותה...